יום שלישי, 20 באוגוסט 2019, י"ט אב ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

הרהורים לעצמאות

מאת שמוליק שיר

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

שמוליק שיר

סיפור “הדרשה” של חיים הזז אודות יודקה, אותו חבר הגנה שתקן, הקם לפתע באספת החברים ונושא נאום פרובוקטיבי על ההיסטוריה היהודית, האתוס הציוני ושלילת הגולה עבר אצלי שלבים של התפתחות לאורך השנים.  בנעורי, כשלמדתי את הסיפור כחומר לבחינת הבגרות בתיכון, התמלאתי כעס רב על יודקה. כשהתבגרתי, קראתי  את הסיפור בגישה יותר מפויסת. יכולתי להבין ואף להזדהות במידה מסוימת עם יודקה. עמוס עוז מביא בפתיחת האנתולוגיה שלו על היהודים (“יהודים ומילים”, עמוס עוז ופניה עוז-זלצברג) את שירו הנפלא של יהודה עמיחי, “היהודים”, המבטא את זעקת ליבו של יודקה, “היהודים הם לא עם היסטורי ואפילו לא עם ארכיאולוגי, היהודים הם עם גיאולוגי עם שברים והתמוטטויות ושכבות וגעש לוהט. את תולדותיהם צריכים למדוד בסולם מדידה אחרת”. הלאומיות ה”היסטורית”, האתנית, הגנטית שלנו אומר עוז, היא סיפור של אסון רודף אסון. זה נוף של שבר גיאולוגי. 

לכאורה, נראה שיודקה צודק. “לא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשו אותה לנו”, אומר יודקה, “ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה לא מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי–עולם, לא שליטים ובעלי–מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דווּיים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים... אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית. לאיזה שד ללמד אותם קלון אבותיהם?” 

יודקה מציג את הגלות היהודית באור שלילי ביותר, ומצטרף אל ההיסטוריונים אשר שמו את הדגש על הגזרות והצרות שקרו בגולה לעם היהודי, או כמו שכינה אותם ההיסטוריון שלום בארון, “התפישה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית”. 

האמת לדעתי נמצאת בין השורות. יודקה צודק בבחינת הזמן והמקום שבו הוא טוען את טענותיו. העם היהודי בעיצומה של מלחמת העולם השניה ועליית הנאציזם וארץ ישראל טרום הקמת המדינה אינו יכול לסמוך על הנס ולהמשיך לחכות למשיח. רק מעשים יכריעו את המערכה. רק יהודי אוחז בנשק המלחמה ולא בנשק הלימוד והתלמוד הוא שיושיע את העם היהודי ויוציא אותו מחשכת הגלות ותפקיד הקורבן בה לקח חלק תקופה ארוכה, ארוכה מידי. האתוס הציוני משחק אצל יודקה תפקיד ראשי במערכה זו. 

אולם אם נבחן את דבריו של יודקה בפריזמה של מבחן התוצאה, נראה שיודקה טעה בגדול. דווקא הגולה, עם כל קשייה, ייסוריה והקזת הדם שהביאה על העם היהודי, הביאה גם לשימורם של אותם מקבצים שחיו ביחידות גיאוגרפיות שונות ובמרחבים 

 

 

 

 

 

שונים, לאתוס אחד ולתרבות אחת. לפריחה תרבותית, ליצירה ספרותית מונומנטאלית ענפה, לצמיחתם של מתקנים חברתיים בעלי שיעור קומה עולמי, לסוחרים שהיו התשתית להתפתחות הכלכלה העולמית. ובל נשכח עובדה חשובה אחת: ראשי העם היהודי אשר הקימו מחדש את מדינת ישראל (משאת נפשו של יודקה) במאה העשרים היו כולם יהודים שינקו את חזון המדינה הציונית בגלות: הרצל, בן-גוריון, וויצמן, פינסקר ז’בוטינסקי וחבריהם. נראה שגם הזז חי עם הדואליות הזאת של גולה וגאולה כי בסיפור אחר של הזז אפשר למצוא את המשפט הבא, “גדולה גלות שהיא שלישית למעמד הר סיני ולישיבת ארץ ישראל והם שקולים זה כנגד זה ואין זה בלי זה. ואילמלא היא, כל עצמם של ישראל אינם אלא ככל הגויים... בדלת אמות של חיי שעה וחולין ותרבות רעה” (מרושקה,”חבית עכורה”, חיים הזז).

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: