יום שישי, 14 בדצמבר 2018, ו' טבת ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

שמוליק שיר בשוהם

ד"ש עם שיר משמוליק שיר

שמוליק שיר בטור אישי, וידוי אישי

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

שמוליק שיר

ד"ש עם שיר משמוליק שיר

וידוי

אני שם את זה כאן, כדורגל זה לא ה- Cup of tea שלי. אמנם פרופ’ לייבוביץ המנוח הגזים קצת כשאמר “כדורגל? עשרים ושניים חוליגנים רצים אחרי כדור אחד”, אבל אם אני צריך קצת להזיע או לצפות בטלויזיה אני מעדיף את הספורט הלבן. תנו לי (בתקופה שהם שיחקו) את ג’ון מקנרו נגד ביורן בורג או ג’ימי קונורס ואני מסודר. גם גמר ווימבלדון השנה בין דג’וקוביץ ואנדרסון היה לא רע. לפני שקרעתי גיד בכתף ועברתי ניתוח בברך (כן זה ספורט שוחק תרתי משמע...) שיחקתי טניס פעמיים בשבוע באוסטרליה שם התגוררתי כמה שנים טובות, וכאן בשהם היה לי פרטנר קבוע (שבדרך כלל יצא מובס ולכן איני מציין את שמו) עד שהגוף החליט שהוא רוצה מנוחה והעדיף את הספורט הזה מכורסת הטלויזיה. אבל מה, מתאספים חברה ומתחילים לדבר על המונדיאל ואני, מה זה מרגיש לא בעניינים. אני יודע שזה לא מאצ’ואיסטי וגבר בגילי חייב להתעניין בכדורגל אז מדי פעם אני זורק משפטי מפתח כאלה שתמיד הולכים “וואו, ראיתם את הגול של...” אני לא מספיק לסיים (האמת כי אין לי מושג...) וישר כולם קופצים ומדברים על הגול הזה והבעיטה הזאת וכדי לגוון אני שם לפעמים משפט כמו “וואו, ואיזו החמצה בפנדלים...” ומיד הדיון עובר לשם ואני יכול להרגע קצת, לקחת איזה נישנוש קטן ולהיות דרוך עד המשפט הבא. בשבת שלפני הגמר התארחנו אצל חברים. אחרי המה נשמע ומה קורה ועוד כהנה וכהנה שיחות קטנות, הגיע כמובן המונדיאל. מכיוון שכמה מחברי גילו בקיאות מרשימה בנושא החלטתי שהגיע הזמן למשפט המחץ שלי. הפעם החלטתי לגוון קצת. (טעות...) “וראיתם את הצעד וחצי של...” כהרגלי עצרתי וחיכיתי שהקהל ימשיך בהתלהבות הרגילה. שקט, דממה נופלת פתאום על כולם. “מה לא ראיתם” ככה אני “נו במשחק של...” מישל תוקעת לי מרפק ולוחשת לי קרוב לאוזן  “הלו, אפילו אני יודעת שצעד וחצי זה בכדורסל...”  פאדיחה.

גבר הולך לאיבוד

מכירים את השיר של שלמה ארצי “גבר הולך לאיבוד”? בטח שאתם מכירים. עכשיו אני אספר לכם על אישה שהלכה לאיבוד. הסיפור הולך ככה. בתחילת יוני טסנו מישל ואני לבקר את הנכדה באטלנטה. עברה חצי שנה מאז שהם הגיעו לביקור בארץ והגעגועים הלכו ותכפו. היה כיף לבלות חודש ימים עם הנכדה והילדים, אבל אני רוצה לספר לכם על חוויה מפחידה שעברנו שם. באחד הימים קפצנו לוולמארט הנמצא לא רחוק מביתם של שגית ואריאל. אתם יודעים, מתנות לנכדים בארץ וקצת מציאות לנו. הוולמארט שם היה משהו בגודל של אחת מהשכונות בשהם ואני לא מגזים. (רוב בתי הממכר באמריקה הם בגדלים האלה) בדרכנו החוצה, ממש כשהתקרבנו לדלת היציאה מישל עוצרת ואומרת לי שהם עשו טעות בחשבון. מכיוון שישראלים לא אוהבים להיות פרייארים, אני מבקש ממנה לחכות ממש כאן ולא לזוז ואני חוזר למדף לבדוק. הסתבר שלא הייתה טעות. חזרתי לפתח היציאה ומישל לא שם. אני עדיין רגוע. אולי היא נכנסה לאחת החנויות במתחם. אחרי ציפייה של כעשר דקות אני מתחיל להסתובב במתחם, בחניה, עכשיו אני מתחיל להתעצבן קלות עליה. ניגש לאוטו אולי היא מחכה שם, עובר בין החנויות, כלום. אין זכר למישל. אני מביט בשעון- כבר עברה חצי שעה מאז שנפרדנו. עכשיו הכעס הופך לדאגה וסרטים שחורים מתחילים לרוץ לי בראש. אני מדמיין איזה וואן מסחרי שעוצר לידה, שני גברתנים מרימים אותה ונעלמים. אחרי עוד עשר דקות של סרטים וחיפושים אני ניגש לאיש הביטחון בכניסה. “סליחה, אבדתי את אשתי” אני אומר במבט מושפל. כנראה שזה משהו שכיח שם באטלנטה כי הוא לא חייך, לא העיר הערות סקסיסטיות ומיד קרא למישהו מהביטחון שיבדוק במצלמות. בזמן שחיכינו הוא פונה אלי “בדקת גם בכניסה השנייה?” “לא לא” אני אומר בבטחון, “נכנסנו מכאן וביקשתי ממנה להמתין כאן, לא לזוז” האיש כנראה מתורגל במקרים מעין אלה “אני מציע שתבדוק, זה בערך 100 מ’ ימינה מהכניסה הזאת” אני הולך לשם באי חשק והסרטים שרצים לי בראש כבר הופכים לסרטי אימה שהכניסה אליהם מותרת רק לגילאי 18 ומעלה. אני מגיע לכניסה השניה ונתקל מיד במישל שעומדת שם “למה עברת לכאן” אני שואל מיד, לא יודע אם להתעצבן או להרגע. עכשיו מישל מתפרצת “איפה היית? לא עברתי, מכאן יצאנו ואני עומדת כאן כמו מטומטמת בדיוק ארבעים דקות, לא זזה כי בקשת שלא אזוז, צמאה, מתוסכלת... ואתה כועס עלי???” הדמעות החלו לזלוג מעיני. הסרטים השחורים הפכו לסרט של וולט דיסני. הרגשתי הקלה עצומה. מישל ראתה את הדמעות והבינה. התחבקנו ונסענו חזרה. “נו איך היה” שאלה שגית “אבא הלך לאיבוד” כך מישל וחוץ מזה היה סבבה...

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: