יום שלישי, 20 באוגוסט 2019, י"ט אב ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

אמונה - שמוליק שיר

בדיוק לפני 15 שנה, ב-30 לאפריל שנת 2003 בשעה 00:50 מישל ואני רואים איזו תוכנית בטלויזיה ועומדים להתקפל למיטה. לפתע הופסקה התוכנית ושקופית “חדשות” קפצה למסך

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

שמוליק שיר

את הטור הזה אני כותב באיחור (קורה לי לפעמים...) השעה כעת 00:40. התאריך - שלושים לאפריל 2018.

בדיוק לפני 15 שנה, ב-30 לאפריל שנת 2003 בשעה 00:50 מישל ואני רואים איזו תוכנית בטלויזיה ועומדים להתקפל למיטה. לפתע הופסקה התוכנית ושקופית “חדשות” קפצה למסך. כמה שניות לאחר מכן קבלנו את הדיווח על הפיגוע ב”מייקס פלייס”. דברו על הרוגים ופצועים רבים. מישל ואני הבטנו חיוורים אחד בשני. “שגית ואריאל שם” מישל הצליחה ללחוש. שגית היא הבת שלנו ואריאל הוא החתן, בתקופה ההיא הם היו חברים. בתחילת דרכם המוזיקלית. באותו הערב הם נתנו הופעה במייקס פלייס. שגית נפצעה בינוני ואריאל (שסוכך עליה) נפצע קשה מאד. חודש פרפר בין החיים והמוות. ואח”כ תהליך ארוך של שיקום. אחרי שנתיים הם עזבו לארה”ב. לדבריהם, להתפתח מוזיקלית. אני בטוח שלפיגוע יש חלק נכבד בשיקולים. הם רצו רק להמשיך הלאה עם חייהם. מעולם לא דברו על הפיגוע לאחר שעזבו. אני כתבתי לפני כשש שנים בקצרה על העניין בהקשר למכה שנתן סא”ל שלום אייזנר לפעיל השמאל הרדיקלי מדנמרק, שמשתייך לארגון תנועת הסולידאריות הבינלאומית – ISM. על פי דו”ח של משרד החוץ המחבלים מהמייקס פלייס נעזרו באותה תנועת ISM. הצטערתי שאותו קצין לא נתן לפעיל מכה הגונה יותר.

הפעם אני רוצה לספר לכם על האירוע הזה מזווית אחרת. על אדמו”ר פלאי אחד, לא כל כך מוכר ועל כך שאני הייתי מאד סקפטי (לפחות עד המקרה הזה) בנוגע להליכה לאדמו”רים וכעין אלה. כפי שכתבתי, אריאל היה אחד הפצועים הקשים בפיגוע, מורדם ומונשם במחלקת הכוויות בתל השומר. הסתבר שהמחבלים שמו בתוך חומר הנפץ חומר כימי לא מזוהה, ומעבר לכוויות הרבות היו לו גם זיהומים בגוף. באותו היום הרופאים התקשרו להורים של אריאל לומר להם שצריך להתפלל, שהמצב מאוד קשה. אני קבלתי את הבשורה בעבודה ומהרתי הביתה. באותה התקופה עבדתי בת”א, לא רחוק מביתם של הוריי בגבעתיים. נכנסתי אליהם בדרך, לרכך קצת את הבשורה של הרופאים. בתיבת הדואר שלהם היו מכתבים ועלוני פרסומת. התכוונתי לעלות להם את המכתבים ולזרוק לפח את דפי הפרסום. היד כבר היתה בדרך לפח הקטן אבל משהו בעלון עצר אותי. הייתה שם דמות של איזה רבי עם זקן לבן ארוך, מה ששבה את ליבי היה מבט עיניו, מבט שחודר אל נבכי נשמתך ונוסך בך הרגשת בטחון. עיינתי בעלון. “האדמו”ר מרחלין מגיע לשכונתכם, מי שרוצה ייעוץ או ברכה מוזמן להגיע לכתובת זו וזו בגבעתיים. מי שרוצה ברכה למישהו אחר, יש להביא תמונת פנים שלו”. טסתי הביתה וחזרתי בשעה המיועדת לכתובת בגבעתיים עם תמונות של שגית ואריאל. האדמו”ר איחר. לי לא הייתה סבלנות באותו הערב. לאחר כשעתיים של ציפייה, עזבתי. השארתי את התמונות של שגית ואריאל אצל בני הבית עם שמותיהם והטלפון שלי, ובקשתי מהם שיבקשו מהאדמו”ר לברך אותם. שתיים עשרה בלילה, טלפון מהאדמו”ר. “חייבים הלילה להוסיף לאריאל שם של אחד מהאבות”, כך האדמו”ר, “אני אתן לך את העוזר שלי והוא יגיד לך מה צריך לומר בטקס הוספת השם”.

אנחנו מתקשרים מיד להורים של אריאל. “יעקב” הם אומרים בלי לחשוב. “תוסיפו יעקב, זה השם של הסבא שלו שנפטר.” אני מתקשר לעשרה חברים שלנו משוהם (אף אחד לא שאל שאלות על השעה המאוחרת ועד היום אני מכיר להם טובה גדולה על כך) ונוסעים לבית החולים. טקס מפחיד. אני מתעטף בטלית תוך כדי בכי, אומרים חצי ספר תהילים ואז מגיעים להוספת השם. “אלוקים” כך אני תוך כדי הבכי “אם גזרת מיתה על אריאל, הרי מרגע זה שמו יעקב אריאל ובטל מיד את גזרתך”. מקפלים את הטלית ונוסעים הביתה. מקווים אך מלאי חששות. למחרת, אחה”צ, הרופאים מתקשרים שוב להורים של אריאל. “קרה כאן נס רפואי” כך הרופאים הפעם “לא מבינים מה קורה כאן, אך הוא התייצב מאוד מאתמול ונקווה שימשיך”. אני הבנתי. תוך שבוע הוא יצא מהתרדמת וב”ה היום הוא מתפקד כרגיל. מאז המקרה התחלתי להאמין באדמו”רים...

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: