יום שישי, 18 בינואר 2019, י"ב שבט ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

שמוליק שיר בשוהם

היכולת המוגבלת שלי - ד"ש עם שיר משמוליק שיר

את כשרון הכתיבה שלי קבלתי כנראה מאמי. עוד בצעירותי, כשהיה צריך לכתוב איזה פתק למורה אודות שעורי הבית שלא הכנתי, הפתק, מה פתק, זה היה מכתב של שני עמודים בערך, היה כתוב בצורה כל כך משכנעת עד כדי כך שהמורה העמידה אותי ליד שולחנה וקראה את המכתב בקול שבור בפני כל הכיתה.

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

שמוליק שיר

את כשרון הכתיבה שלי קבלתי כנראה מאמי. עוד בצעירותי, כשהיה צריך לכתוב איזה פתק למורה אודות שעורי הבית שלא הכנתי, הפתק, מה פתק, זה היה מכתב של שני עמודים בערך, היה כתוב בצורה כל כך משכנעת עד כדי כך שהמורה העמידה אותי ליד שולחנה וקראה את המכתב בקול שבור בפני כל הכיתה. “אם לא תכינו שעורי בית פעם” אמרה “זה הסיפור שאני רוצה לשמוע...” ואז העבירה יד מלטפת על שערות ראשי ושלחה אותי אחר כבוד למקומי. אבל אודה ולא אבוש שהיכולת הוורבלית שלי פחותה מיכולת הכתיבה. במה דברים אמורים? כשמישל, רעייתי שתזכה לאורך ימים אמן, משוחחת עם אחותה בטלפון, השיחה קולחת דקות ארוכות, כ-45 דקות בממוצע ולהזכירכם - אחותה גרה בבניין ממול והן צועדות כל יומיים בערך בהליכה בריאותית נמרצת. כשאני מדבר עם אחותי בטלפון, תוך 2-3 דקות השיחה מסתיימת.

“אהלן, מה נשמע? איך משה, מה שלום הילדים, טוב ד”ש לכולם”. זבנג וגמרנו.

כשמישל משוחחת עם אמהּ בטלפון, היא מספיקה במשך השיחה לקפל כביסה, לסדר את הבלגאן שהנכדים השאירו בסלון ולהכין ארוחת ערב. חוץ מזה שהיא זריזה, השיחה פשוט אורכת כשעה וחצי.

כשאני מדבר עם אמא שלי, זה מסתכם ב”אמא, מה נשמע” איזה שניים שלושה משפטים, עוד “מה נשמע” אחד לקינוח וחסל. חוץ מזה שאמא שלי לא כל כך שומעת טוב כיום, זו פחות או יותר היכולת שלי לשיחות בטלפון.

יום אחד, אחרי שיחה בת שעה וארבעים דקות, מדדתי! של מישל ואמה, אני שואל אותה בכאילו סתם, בלי שהיא תחוש בקנאה היוצאת מפי: “נו, אז על מה דיברתם כל כך הרבה?”

“לא דיברנו הרבה בכלל” עונה האישה “כרגיל, אתה יודע, מה נשמע, מה שלום אבא וזהו...”

“וזהו?” אני שואל בתסכול, שעה וארבעים בטלפון וזהו??? מישל הרימה את אצבעותיה למצחה כחושבת קלות “אה כן” נזכרה “שאלתי גם איך היה להם אתמול בחתונה“. נרגעתי.

שיעמום

לפני כמה ימים בקרנו את הנכדים. ארבעה, שיהיו בריאים. הגדול בכיתה ג’ ואחריו גן חובה, טרום חובה ותינוקה, ככה הגדולים קוראים לה. יש תרגולת רגילה, זה שבגן טרום חובה רץ למישל, התינוקה רצה אלי ושני הגדולים רצים... בבית. הנכד הגדול, כיתה ג’, מראה לנו בגאווה את התעודה. שיעמום אחד גדול. מצוין מצוין, מצוין... מלמעלה עד למטה, אפילו בהתנהגות. “תגיד” פתחתי בבדיחות סבא “לא יכולת להביא איזה כמעט טוב אחד, אולי איזה מספיק, ככה בשביל הגיוון...” כלתי הרימה את מבטה והביטה בי במה שאבי ז”ל נהג לכנות “מבט סכיני גילוח”. מישל הכניסה לי מרפק קל, עד עכשיו נשאר לי סימן כחול, וחייכה חיוך שאומר “שתוק ואל תמשיך לדבר” הנכד דווקא אהב. “אתה יודע סבא, אני יכול להשתדל במחצית הבאה, במה אתה חושב שכדאי?” הבטתי כה וכה לוודא שהשטח בטוח ולחשתי לו “ תנסה בחשבון, אף פעם לא אהבתי את המקצוע הזה”. אחרי יומיים כשהתעוררתי בבית חולים מישל הביטה בי במבט חמור סבר ואמרה לי שממש הגזמתי.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: