יום שישי, 18 בינואר 2019, י"ב שבט ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

שמוליק שיר בשוהם

החיים שלנו בסלולר

עד שזה לא קרה לי השבוע, לא הבנתי כמה אנחנו תלויים בסלולר.

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

שמוליק שיר

זה שאני רואה במסעדה משפחה שלמה יושבת לארוחה וכולם (גם ההורים) תקועים בסלולר שלהם, לזה כבר התרגלנו. זה שגם הולכי רגל ולא רק נהגי המכוניות, צועדים ונתקלים בך כי מבטם מוטה לתוך הסלולר, עברנו כבר. אבל השבוע הרגשתי ממש כמה אני תלוי במכשיר הזה ולא זוכר מה עשינו לפני שהוא חדר לחיינו. הייתי צריך לתת הרצאה בשעה תשע בבוקר בבני ברק. אני יודע להגיע לשם פחות או יותר. כבר השכם  בבוקר, הסלולר שלי החליט שלא בא לו להתעורר. גם לו מותר לעשות “סליפ אין” מדי פעם. אכלתי ארוחת בוקר תוך כדי עידוד עצמי: אתה יכול לעשות את זה, כבר היית שם כמה פעמים וזמזמתי לעצמי חרש את השיר “הכל יהיה בסדר”. יצאתי לרכב חדור בהרגשת בטחון עצמי טובה שהלכה והידרדרה ברגע שיצאתי מהחניה לרחוב. רגע, שאלתי את עצמי, לאן אני ממשיך מכאן? ל-471 או לכביש ירושלים ת”א? ואולי למסלול המהיר? ומה עם כניסה לכביש 1 דרך חדיד? או כניסה ל-471 דרך כביש 40?  כשהסלולר שלי ער, אני לוחץ מיד על מסלולים והוא מנווט אותי לדרך המהירה ביותר ואני יודע שיש לי על מי לסמוך, אבל עכשיו נסעתי לאיטי אובד עצות ואיני יודע אנא אפנה. החוש אמר לי לנסוע דרך 471, טעות גדולה. הספקתי לשבור ברמזור של היציאה הצפונית ימינה לכוון חדיד, מתוך כוונה לעלות לכביש 1, טעות עוד יותר גדולה. אני מרגיש שאני הולך לאחר ואין לי טלפון להודיע את זה לרחל (האחראית במקום), המצח שלי מתחיל להתכווץ מתוך לחץ. בדיוק במצבים האלו מישל בד”כ מחליקה לי את הקמטים במצח ומרגיעה אותי, אבל הבוקר אין לי סלולר ואין לי את מישל... פתאום כל כך התגעגעתי לעיגול הזה שמסתובב לאט  בווייז ואומר לך שיש עיכוב  של כך וכך דקות... הגעתי בסוף בדקה ה-90. רחל מביטה בי ופולטת בנונשלנטיות “מה התחלת לסנן אותי, כל הבוקר אני מחייגת אליך ואתה לא עונה... רציתי להגיד לך שהכל מתעכב בחצי שעה ואל תהיה בלחץ” הבטתי בה במבט אדיש ופלטתי “מי היה בלחץ בכלל, אני בשיא הרוגע...”

החיים שלנו תותים
הסיפור הבא מריח לא טוב, אבל התושבים שגרים באזור עמק איילון, מכבים והזוהר מריחים אותו טוב טוב בשנים האחרונות. פריצות ביוב חוזרות ונישנות אחת לכמה חודשים. השבוע השיא נשבר בשלוש פריצות ביוב בשבוע וחצי. למען מי שלא חווה את זה בשוהם, מדובר בנחלי ביוב שוצפים מלווים בשבבי נייר טואלט ודי לחכימא ברמיזא... פריצה אחת התרחשה בשבת לפני שבועיים כשהיה אירוע בר מצווה מלווה באורחים רבים. אני ראיתי מחלוני את האורחים ותושבי המקום הולכים לקידוש בספרא, חוצים בבגדי השבת שלהם את נחל הביוב ומרימים את ילדיהם הקטנים שלפחות הם לא ידרכו. אני בהתכתבות עם המועצה כבר זמן רב בעניין. שולח להם כל פעם תמונות של החיים בג’יפה וארנונה כמו בצהלה. המועצה מצידה מפילה את התיק על התושבים. כל פעם אותו סיפור- זורקים אצלכם הרבה מגבונים, וטיטולים לאסלה. אני מנסה להסביר למועצה שהאוכלוסייה בשכונות האלו זו אוכלוסיה מתבגרת. אין לנו כאן כבר ילדים קטנים. כשזורקים סוכריות בבית הכנסת, הילדים הכי קטנים שאוספים אותם זה החיילים שהגיעו לחופשה... וחוץ מזה שלוש פריצות ביוב בשבוע וחצי, זה אומר שרחוב הזוהר ומכבים הם שיאני עולם בשימוש במגבונים וטיטולים... לא עוזר.  ניסיתי להסביר גם שגרתי במקומות אחרים לפני שוהם, עם אוכלוסייה הרבה יותר צעירה ולא זכור לי פריצות ביוב כדבר שבשגרה. טוב, אני מקווה שהפעם יגיע סוף לעניין כי גם במועצה הבינו שצריך לעשות משהו עם התשתיות הישנות וקבלתי מהם את התגובה הבאה:
“בעקבות הגלישות האחרונות נעשו הפעולות הבאות: בריכת הבטון שגלשה עברה טיפול יסודי, הוזמן צילום קו ביוב שיתקיים בשבוע הבא, שטיפה נוספת תתקיים בסוף השבוע, הוצאו כמויות לא סבירות של מגבונים וטיטולים”  נקווה שהחיים שלנו יחזרו להיות תותים.

גוגל יקר
הריני להודיעך בזאת שאין לי פטרת צפרניים, אני כבר לא מחפש מחסן גינה, לא טס לרומא  ובסוף התחרטתי ואני לא מחליף את האוטו. כן, אני יודע שאם אני מתקתק כמה מילות חיפוש בסרגל החיפוש שלך, לפתע פתאום וכאילו בתמימות גמורה וללא כל כוונות רווח מופיעות אצלי פרסומות  בדיוק בנושאים שתקתקתי אצלך, אבל שתדע לך  שאת מכונית ה BMW שראית בסרגל שלי, חיפש הנכד שלי שעשה עבודה על מזהמי אויר. ואת הטיסה לרומא חיפש אבא שלו. שניהם היו כאן בביקור משפחתי. אז תעשה לי טובה ותרד ממני כי כאן לא תראה גרוש. 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: