יום שלישי, 21 במאי 2019, ט"ז אייר ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

עושים חיים

זה לא באמת משנה שנדרשו 2 חובשים, 2 מתנדבות, 2 כבאים ו-2 שוטרים רק כדי לגלות כי מדובר בזוג שיכורים. למה? כי זו לא הפואנטה

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

איתי רז

נכנסים לשוהם עם האמבולנס היישובי, השעה 22:15.

על פי הנהלים של מד"א, עד 23:00 מחזירים הביתה את בני הנוער המתנדבים. מודיע למוקד שאני נוסע לפיזור. הם לא שמעו, או שלא אכפת להם, כי 200 מטר לפני הבית של אחת הבנות, אנחנו מקבלים קריאה על  מקרה שכרות בלוד. "רוצות לרדת בבית?" אני שואל את בנות הנוער. "מה פתאום, רוצות להמשיך", הן עונות. יאללה, בטח תיכף יבטלו אותנו. סירנה ונוסעים (סתם, לא מפעילים כמעט אף פעם סירנה בלילה בשוהם, חבל להעיר את השכנים).

22:30 הגענו לכתובת נאמר לנו שמדובר בדירה מס׳ 3. אנחנו מוצאים בניין רכבת, עם שש כניסות, אז יש לנו שש דירות מס׳ 3. מתקשרים למוקד 101.
 "איזה כניסה זאת?"
"לא רשום".
 "בואו נעשה שיחת וועידה עם המודיע".
"לא עונים שם."
״תודה בינתיים״.

 

יאללה, הולכים לדפוק על 6 דלתות שונות בבניין רכבת בלוד, באמצע הלילה, מה כבר יכול להשתבש? אולי מישהו צריך עזרה, ומקסימום נעיר קצת אנשים לא קשורים. עוברים את כל שש הכניסות, ובכל אחת מהן דופקים על הדירה עם המספר הרלוונטי. באחת הכניסות צועקים לנו "מי זה?" מאחורי הדלת. "הזמנתם אמבולנס?" אנחנו שואלים. מקבלים תשובה שלילית. "איזה מספר דירה זה?" אנחנו שואלים. "דירה 4" עונים לנו מבפנים. "איפה זה 3?" אנחנו שואלים. "לא יודעת" עונה הגברת מבפנים, ומסרבת לפתוח. הדירות בבנין הזה מסודרות בסדר רנדומאלי, ואנחנו דפקנו על מספרי 4. בחלק מהקומות יש קיר במקום דלת. תעלומה. בכל מקרה, באף אחת מהדירות לא עונים לנו.
חוזרים לאמבולנס, מדברים עם המוקד, אני מספר להם שיש שש כניסות לבניין, ושניסיתי את כולן. שואל אותם אם יש סיכוי שמדובר בקריאת שווא (השעה כבר אחרי 23:00, וצריך להחזיר את הנוער הביתה). הם אומרים שיחזרו אלי תוך כמה דקות, ואחרי כמה דקות מתקשרים ואומרים לי שהאזינו להקלטת השיחה עם המודיע, ושההודעה נשמעת אותנטית.
"מה עושים?" אני שואל אותם. "אנחנו שולחים לכם משטרה וכיבוי" הם עונים.

בנות הנוער מודיעות בבית שהן מתעכבות ושלא ידאגו להן. ראשונים מגיעים הכבאים. יש להם כלי פריצה, אבל אסור להם לפרוץ לבית בלי אישור משטרה. לאחר כמה דקות מגיעה המשטרה (שלחו אותם לכתובת לא נכונה). השוטר מחליט לדפוק על כל הדלתות בעצמו. אני חשבתי שדפקתי חזק קודם, אבל מתברר שאפשר גם יותר חזק. הרבה יותר חזק. נפתחות איזה שתי דלתות שלא נפתחו קודם, אז נשארו לנו רק 4 דלתות אפשריות. השוטר שואל את מי שפתח אם ישנה במקרה מישהי שגרה בבניין ונוהגת להשתכר. מהתשובות אני מבין שבבניין הזה, השכנים משתדלים לא להכיר אחד את השני. השוטר עדיין לא בקטע של לשבור ארבע דלתות שנשארו נעולות. הוא עולה מול המוקד המשטרתי ומבקש שיבדקו אם יש בכתובת דירה עם היסטוריה של ביקורי משטרה. באורח פלא היומנאי אומר לו שיש דירה כזאת באחת הכניסות. על פי שם המשפחה שרשום במשטרה, אנחנו מאתרים את הכניסה, עולים שוב לקומה שנייה, ודופקים על הדלת ממש חזק. אין תגובה. השוטר שוב פונה למוקד, והפעם מבקש אישור לפרוץ את הדלת. בעודו מדבר איתם, הוא מסתכל למעלה ורואה שיש אור בדירה, והתריסים פתוחים. השוטר מבקש מהכבאים שיביאו סולם ארוך, ואחד השוטרים מטפס על הסולם לקומה שנייה. הוא מציץ דרך החלון, ומדווח שהוא רואה כמה בקבוקי אלכוהול על השולחן, מה שמגביר את החשד שמדובר בדירה הנכונה.
בדיוק באותו רגע מתקבל אישור מהמוקד המשטרתי לפרוץ את הדלת. השוטר יורד, הכבאים הולכים להיערך עם כלי פריצה, והכבאי אומר לשוטר ״שמע לי, לך תן כמה בעיטות חזקות לדלת. זאת שכונה שלא פותחים בה דלת למשטרה, אבל אם הם חושבים שאתה עומד לשבור אותה, הם ישנו את דעתם״. השוטר עולה למעלה, בועט כמה בעיטות רציניות לדלת (פלדלת, היא עומדת בזה יפה), והפלא ופלא – מתוך הדירה נשמעות צעקות: ״רגע, אני פותחת״. הדלת נפתחת.
״התקשרתם למד״א?״ השוטר שואל.
״מה פתאום״ עונה לו האישה.
 ״שתית?״ שואל השוטר.
 ״מה פתאום״ עונה האישה.
 נכנסים לדירה, כמות יפה של בקבוקים ריקים על השולחן. השוטר לא מתרגש מרמת האמינות הלקויה.
״את לבד כאן?״ הוא שואל את האישה.
 ״כן״ היא עונה. ״בעצם לא, בעלי ישן במיטה״ היא מתחרטת.


עוברים בדירה, בודקים את כל החדרים, מגיעים אל הבעל שבקושי מצליח לפתוח עין. שואלים אותו אם התקשר למד״א. ״מה פתאום, לא התקשרתי״ הוא עונה ״וחוץ מזה אמרתי להם בטלפון שלא צריך לבוא״.
רמת האמינות במשפחה הזאת אכן מרשימה. השוטר אומר להם ״תראו, מישהו התקשר למגן דוד אדום במצוקה מהכתובת הזאת, ואם זה לא אתם, אני צריך להמשיך לפרוץ דלתות עד שנמצא אותו״. ״זה בטח השכן״ האישה אומרת. ״הוא תמיד מלשין עלינו״. אני מתקשר למוקד מד״א ומבקש מהם לנסות לעשות לי שוב שיחת וועידה עם המודיע. הפלא ופלא, נשמע צלצול טלפון בדירה. הבעל תופס מכשיר ומנתק, מהמוקד אומרים לי שאין תשובה במספר, והשוטר לוקח את הטלפון מהבעל, ומוצא את מד״א בשיחות שחוייגו כשעה וחצי קודם לכן.
סוף טוב הכול טוב. השוטר משחרר אותנו ואת הכיבוי מהמקום, ומבקש מהדיירים שלא יתקשרו למוקדי חירום סתם. עולים לאמבולנס, מודיע למוקד שאני סגור להלילה, ונוסע לפזר את הנוער בבית, חצי שעה אחרי חצות.
שעה וחצי שרפנו שם על שני שיכורים עם בעיות אמינות.

מאחורי הסיפור חסר הפואנטה הזה, עומדת פואנטה מאוד גדולה בעיניי.
כל הדרך הביתה אני חושב על המושג המופלא הזה שנקרא ״קדושת החיים״ במדינת ישראל. בכל יום מתקבלות במד״א כמה וכמה קריאות שמוגדרות ״חשש לחיי אדם״. אם תתקשרו ברגע זה לאחד ממוקדי החירום ותדווחו על כתובת שבה נמצא מישהו בבית ולא פותח את הדלת, יישלחו למקום מייד משטרה, מכבי אש ומגן דוד אדום. אלה לא יעזבו את המקום עד שיתברר שלא קיים באמת חשש לחיי אדם. גם אם יש סיכוי של אחד לאלף שבו תיפרץ הדלת ומאחוריה יתגלה מישהו שזקוק לעזרה רפואית, אנשי מגן דוד אדום כבר יהיו במקום לטפל.
הרגישות האמיתית לקדושת חיי האדם במדינת ישראל היא בעיניי דבר מופלא, ומקור לגאווה.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: