יום שישי, 19 ביולי 2019, ט"ז תמוז ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

מה אברך לו?

עם יד הלב, איך הייתם מגיבים אם הילד המוצלח שלכם היה רוצה להיות בעל באסטה בשוק?

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

איתי רז

בואו נעשה תרגיל דמיון מודרך.

אתם הורים לילד לפני אוניברסיטה. חסכתם לו כל השנים עבור שכר לימוד. לפני תחילת שנת הלימודים, הילד מבקש מכם לקחת את הכסף שחסכתם לו לאוניברסיטה, ובמקום תשלום שכר לימוד, להשקיע אותו בדוכן פלאפל. עומדת בפניכם ההזדמנות החד-פעמית לבחור אם הילד שלכם יהיה אקדמאי או מוכר פלאפל.
זורמים עם הילד?
עכשיו שמעו סיפור (לא דמיוני הפעם):
באמצע שנות ה-40 של המאה הקודמת, נולד בחור בשם ג׳רי בעיירה קטנה במישיגן, להורים בני המעמד הבינוני. ג׳רי מעיד על עצמו שהיה תלמיד גרוע, עד כדי כך שהמורים בבית הספר ניבאו לו קריירה רצינית בתור ״הופך המבורגרים״ במסעדה. אמא של ג׳רי, לעומת זאת, אמרה לו שכל עוד הוא יודע להכין המבורגר, להגיש משקה, או לספר שיער, תמיד תהיה לו עבודה. בניגוד לדעה הרווחת בקרב מוריו בבית הספר, ואולי בשביל להוכיח משהו, ג׳רי דווקא התאמץ, סיים את ביה״ס והמשיך הלאה. הוא סיים שנתיים בקולג׳ המקומי בעיירה שלו, עבר לאוניברסיטת מישיגן הנחשבת, וסיים שם תואר בכלכלה. ג׳רי עבד כיועץ כלכלי במרילנד ועשה זאת בהצלחה במשך שנים. זה היה יכול להיות עוד סיפור הצלחה של החלום האמריקאי: תתאמץ, תצליח, אבל משהו עם ההמבורגרים נשאר חקוק לג׳רי בתודעה, ויום אחד הוא החליט לפתוח דוכן המבורגרים. הוא קרא לבן שלו שבדיוק סיים תיכון, לשיחה וכמו אבא טוב ואחראי, סיפר לו שהוא חסך עבורו כסף בשביל קולג׳, ושאל אותו אם בא לו, במקום ללכת לקולג׳, לפתוח עם הכסף, המבורגריה. התיכוניסט, שכמו רוב בני הנוער לא ניחן בסדרי עדיפויות הגיוניים, קפץ על המציאה וויתר על האוניברסיטה. התיאוריה השיווקית המדהימה שלהם גרסה שאם החנות ממוקמת בשומקום, והם לא עושים שום שיווק, ואנשים בכל זאת מגיעים לקנות אצלם, זה כנראה אומר שההמבורגר שלהם מוצלח. הם פתחו את הדוכן במקום קטן ושכוח אל, וקראו לו Five Guys Burgers and Fries, כי היו לג׳רי בזמנו ארבעה בנים, ויחד עם ג׳רי הם היו חמישה. הילדים והאמא התחילו לעבוד בעסק, וג׳רי המשיך לעבוד במשרתו הקודמת בשביל בטחון כלכלי, ורק עזר בניהול. התפריט של המקום היה כל כך קצר, שבהחלט אפשר היה לרשום אותו על שלט הכניסה. הוא כלל שני דברים: המבורגר וצ׳יפס. הם הגישו רק אוכל טרי, ולכן ההכנה של כל הזמנה ארכה זמן. בכדי למנוע אי הבנות, הם תלו שלט עליו כתבו: ״אם אתה ממהר, יש מסעדות שמכינות המבורגרים ממש טובים במרחק לא גדול מכאן״. כשהתקשרו מהפנטגון שהיה בקרבת מקום להזמין כמות של המבורגרים והתעקשו שהם רוצים משלוח (לא קיבלו), המשפחה תלתה שלט בגודל 7 מטר על החנות עליו כתבו ״אין משלוחים בשום פנים ואופן!״. המחירים במקום נקבעו לפי עלות הכנת האוכל. היות שהמשפחה התעקשה על פרודוקטים מאוד איכותיים, מחיר המבורגר שם היה בערך פי 7 ממקדונלד'ס, והם לא התביישו להעלות מחירים כשמחירי הרכיבים עלו. למרות שיטות האנטי-שיווק האגרסיביות, המקום צבר פופולאריות מפה לאוזן, מה שאפשר לייחס רק לעובדה שההמבורגר אכן היה טעים ואיכותי. כשהיה די ברור שהמקום מצליח, ג׳רי עזב את העבודה שלו, למורת רוחה של אשתו שחשבה שזה מעשה לא אחראי. 3 שנים מאוחר יותר הם החליטו לפתוח סניף נוסף, ולאחר שצחקו עליהם בבנק, הם לקחו הלוואה של כחצי מיליון דולר מ-100 חברים שהצטברו להם בינתיים, ופתחו מסעדה נוספת. ב-15 השנים שלאחר מכן, הם פתחו עוד סניפים בקצב איטי, עד שהיו להם כ-5 סניפים. באותה נקודת זמן, שזה כ-17 שנה אחרי שנפתח העסק, הם החליטו לפתוח את הרשת הקטנה לזכיינות. ההתעקשות שלהם עם עצמם ועם הזכיינים שעתידים להצטרף הייתה - תפריט אחיד וקצר: המבורגר, נקניקיות וצ׳יפס. זהו. כל שינוי בתפריט של סניף כלשהו דורש החלטה פה אחד של 7 הנפשות במשפחה, וזה אומר שנדיר שהתפריט משתנה. לרשת המוזרה הזאת יש כיום למעלה מ-1500 סניפים בכל העולם, היא פרושה בלמעלה מ-15 ארצות, והתפריט אותו תפריט בכולן. כל הילדים של ג'רי עובדים בעסק (נולד אחד נוסף באמצע), וכל אחד אחראי על תחום שמעניין אותו. המשפחה נפגשת פעם בשבוע לישיבת עבודה, ועדיין מקבלת החלטות פה אחד. כולם כמובן חיים ברווחה כלכלית, והם דאגו גם לרווחתה הכלכלית אשתו הראשונה של ג'רי, אמא של שלושה מתוך חמשת הילדים.
זה סיפור כזה מופרך, שאין סיכוי שהמצאתי אותו. מי שלא מאמין, מוזמן לעשות חיפוש בגוגל על Jerry Murrel.

עכשיו נשים את ההמבורגרים בצד, ונחזור ליישוב קהילתי במרכז הארץ, המאוכלס ברובו באנשי המעמד הבינוני העליון, ושמו בישראל שוהם.
אם נשאל את ההורים ביישוב מה הם מאחלים לילדיהם מבין האפשרויות של אושר, מעמד, וכסף, סביר להניח שהתשובה הרווחת תהיה אושר. זו לא קלישאה, אלא הבנה שהשתרשה בימינו, שהכי חשוב להיות מאושר, ושכסף או כח לא בהכרח יוצרים אושר. אושר הוא מצב שבנסיבות מציאות רגילות ולא טרגיות במיוחד, נובע מבפנים ולא מבחוץ. בודהה קרא לזה "נירודהה" (היכולת להגיע לנירוונה). בגולני קוראים לזה "הכל בראש".

עם זאת, אם נעשה סקר בקרב הורי שוהם, אני בספק כמה מהם יאמרו שהם מעדיפים שהילדים שלהם יוותרו על לימודים גבוהים, לטובת דוכן פלאפל, או שמבחינתם זה היינו הך. אז מה תאחלו לילד שלכם, להיות עשיר? להיות בעל מעמד? או להיות מאושר?
איזו קריירה תאחלו לילד שלכם? של מנתח לב בכיר, או של ספר צמרת?
אני מניח שרובנו מייחסים מעמד חשוב למנתח לב, אבל למי לדעתכם יש יותר סיכוי להתעשר, למנתח לב, או לספר צמרת?
האם לימודים קשים כל הילדות בכדי להתקבל לפקולטה לרפואה, 7 שנים לדוקטורט, 5 שנים סטאז׳, משמרות  רצופות של 36 שעות, שבתות וחגים בבית חולים, האם כל אלה הופכים אדם למאושר? או שאולי לפתוח מספרה מבוקשת למספר שעות סביר ביום, עם שפע זמן פנוי להשקיע במשפחה, בתחביבים, ו/או לתרום לכלל כחבר מועצה (נניח), דווקא אלה יביאו אותך קרוב יותר ומהר יותר לנירוונה?

לבסוף, אחרי שסיימנו להתחבט בשאלות הללו באופן פילוסופי, כדאי שנשאל את עצמנו האם אנחנו מסוגלים לחתום על התשובות שנתנו גם עבור ילדינו. ואם במקרה הבנו שאפילו לגבי עצמנו אנחנו מתקשים לענות, לא כל שכן לגבי ילדינו, האם תמיד יש טעם בהתעקשות שלנו להכווין את הילד למה שנראה לנו נכון עבורו, במיוחד במצבים בהם זה נוגד את הרצון שלו?

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: