יום שישי, 22 בפברואר 2019, י"ז אדר א' ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

אוסף הזריחות

יש אנשים שאוספים בולים, יש כאלו שאוספים בובות פורצלן מכל העולם, אולמרט למשל אוסף עטים יקרים ואחרים אוספים מחזיקי מפתחות. אני פגשתי לאחרונה אדם שאוסף זריחות.

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מוקי הדר

השעה הייתה 5 לפנות בוקר על פסגת הר הצופים בירושלים. מיקה, המשוררת שעומדת להוציא את ספר שיריה הראשון, ביקשה להצטלם על הר הצופים, בתפר בין הלילה ליום, בין המדבר והעיר, בין ירושלים המזרחית למערבית.   
כשהייתי סטודנט בירושלים לפני כמה עשורים, היינו מסיימים את הלילה בעלייה להר הצופים כדי לראות את הזריחה מעל מדבר יהודה. בימים ההם איילת השחר הייתה מלטפת את הגבעות השוממות שהשתרעו עד ים המלח. היום רק מעט נשאר מהמראה רב ההוד של אותם ימים. מימין, אלפי בנייני הדירות של מעלה אדומים. משמאל, בתי הכפר של עיסאוויה שגדלה והתפשטה על הגבעות הצחיחות, ובמרכז אוטוסטראדה בת 4 מסלולים מוארים המובילה לים המלח. כך נשאר ממדבר יהודה רק פס צר של מדבר. הלוקיישן המעולה לצילום שדמיינתי התגלה כאכזבה רצינית.  
בשעה כה מוקדמת לא היו עוד אנשים במצפור המשקיף מזרחה לעבר מדבר יהודה והרי מואב. הרוח נשבה בחוזקה והיה קר. קור אמיתי, לא כמו קור  המזגנים בשפלה המהבילה ממנה יצאנו לפנות בוקר. באור היפה טרם הזריחה התחלנו בצילומים.

לפתע הבחנו שאנחנו לא לבד. ממורדות הר הצופים והכפר עיסאוויה עלה גבר כבן 40, נעמד לידנו ופניו למזרח, ממתין לזריחה. הסיטואציה הייתה רגישה וקצת מביכה, אי אפשר להכחיש שחשש התגנב לו ללב, האם הוא צופה תמים או אולי זומם לשלוף סכין ולפגוע בנו.
הגבר שלף סמארטפון עם מצלמה והמתין כמונו לקרן השמש הראשונה שתצוץ מעל הרי מואב. כדי לשבור את הקרח שאלנו, האם הוא יודע בדיוק את השעה שבה תזרח השמש. “בטח, אני מגיע בכל בוקר כבר שנים ומצלם את הזריחה”, הוא התגאה, וגולל בטלפון הסלולרי שלו עשרות צילומי זריחות שכבר צילם. “הזריחות הכי יפות הן כשיש עננים בשמים”, הוא אמר, “הנה, תראו זריחה שדומה לסמיילי וזו, כמו איש עם זקן והתמונה הזו כמו פרצוף כועס”. הוא הראה לנו בגאווה את עשרות צילומי הזריחות שצילם ואנחנו התפעלנו מהיצירתיות והדמיון. האם איסוף הזריחות הוא תחביב? שאלנו. מתברר שהוא קם לפני הזריחה על מנת להגיע למקום עבודתו במסעדה שב”יד ושם” במערב העיר,  אבל בדרך נעצר תמיד במצפור ומוסיף עוד תמונת זריחה לזיכרון של הסמארטפון וזה נותן לו כוח להמשיך ליום העבודה הארוך במטבח של “יד ושם”, כמה סמלי.
עברו מאז ימים רבים, אבל הפגישה עם “אוסף הזריחות” ממשיכה להעסיק אותי. היא מעלה שאלות, למשל, כמה מעטים מאתנו עוצרים לרגע בשגרת החיים? להלביש את הילדים לבית הספר, לתפוס את התיק, לרוץ למכונית ואז להיתקע בפקקים בדרך לעבודה - אנחנו בדרך כלל לא עוצרים את המרוץ אפילו לשנייה כדי להעיף מבט אמיתי על הסובב אותנו. זה לא חייב להיות מראה דרמטי כמו זריחה, גם מבט בציפור עפה או חתול רחוב משוטט ואפילו מנקה הרחובות האוחז במטאטא יכול להטעין את הנשמה והבטרייה לקראת עמל היום שלפנינו.  
אפשר גם להתפלסף על ההבדל שבין ירושלים עיר הקודש, שם צופים בזריחה ומחפשים את החיבור למקום ואת האופטימיות, למדינת תל אביב בה גודשים המונים את הטיילת לעת ערב לצפות בשקיעה ומשליכים ממנה על שקיעת המדינה ובהמשך ישיר גם חולמים לצאת בעקבות השמש שתאיר בעוד כמה שעות את ברלין, משאת הנפש של צעירים רבים.

כל אחד יכול גם לפרש את הסיפור לפי נטיותיו הפוליטיות. הימין יצביע על הצלחת איחוד ירושלים, “תראו איזה יופי, ערבי ממזרח העיר מוצא פרנסה במערבה והוא כל כך מבסוט שיש לו זמן לאסוף זריחות” ואילו מהשמאל יגיבו, “תראו איך תושב ערבי חייב לקום עוד לפני הזריחה על מנת לעקוף את מחסומי משמר הגבול בכניסה לעיסאוויה כדי שיספיק להגיע לעבודה כטבח בשכר מינימום ולחזור בערב לכפר המוזנח וחסר השירותים המוניציפאליים”. כן, “הכול בעיניי המתבונן”, כבר אמרנו.
אז לא נותר אלא לסיים בכמה שורות מהשיר “תפר בודד”, של מיקה הדר (אין קשר משפחתי):
“מי יתן ונראה בעיניים חדשות
את התפרים המחברים
ומי יתן חמלה בתפרים המפרידים”.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה:
1
עיסאויה
Bilal | 20:36   31.08.16