יום שלישי, 20 באוגוסט 2019, י"ט אב ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

מסע קטנוני בעקבות שמעון פרס

מאת מוקי הדר לתגובות: hadarmg@netvision.net.il הצילום באדיבות: Agência Brasil

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מוקי הדר

השעה רבע לשבע בבוקר יום חמישי. אני וגבי יוצאים משוהם לכוון בית החולים אסותא ברמת החייל שבתל אביב ומגיעים במהרה לפקק בכביש 1. מחר תתקיים הלווייתו הממלכתית של שמעון פרס ז”ל וברדיו וויתרו אפילו על דיווחי התנועה כדי לפנות עוד מקום לדיווחים וראיונות על פועלו וחזונו של פרס במשך השנים. המכוניות מזדחלות וגם מפלס הכעס זוחל ועולה בי. אני נזכר ששמעון פרס היה בין שלל תפקידיו גם שר התחבורה באחת הממשלות בשנות ה-70’ של המאה הקודמת. אמרו שהיו לו כבר אז תוכניות וחזון מרחיק ראות, למשל, להקים רשת רכבות מהירות בין תל אביב, חיפה וירושלים שיתחברו לרכבת תחתית בתל אביב שתקום או-טו-טו, תוך שנתיים שלוש. אבל שמעון שידע להזיז הרים, להקים תעשיות ביטחוניות ביד אחת ואת הכור בדימונה ביד השנייה, לא התאמץ במיוחד לממש את חזונו האזרחי.
תחבורה ציבורית יעילה שהייתה יכולה להפחית עומס בכבישים, נשארה על לוחות השרטוט יותר מ-40 שנה. אבל זה לא מפתיע, כי כל מנהיגינו, כולל פרס, העדיפו תמיד להשקיע בחזונות ביטחוניים שנושאים דיווידנדים כבירים בהגדלת יוקרתו של המנהיג והשר, מאשר לדאוג לרווחת הציבור ולא הפנימו שדאגה לאיכות החיים של האזרח הפשוט כדי שירצה להמשיך לחיות בארץ הזו תלויה גם בהחלטות של שרים וראשי ממשלה שיעמידו את האדם במרכז (אפילו שהם יודעים שאת הסרט יגזור מנהיג או “רחמנא ליצלן”, שר ממפלגה אחרת).
ועכשיו כבר שבע ורבע ואנחנו עוד תקועים בפקק וכנראה נאחר לבדיקה.


אני זוכר ממערכות הבחירות שבשנות ה-60’ או ה-70’ במאה שעברה, סיסמת הבחירות של מפא”י (או המערך, או העבודה או המחנה הציוני, את השם תבחרו בעצמכם), הייתה “מכונית לכל פועל”. כך הבטיחו אז כאשר פועל עברי היה יכול רק לחלום על מכונית סוסיתא עם גוף מפיברגלס מתוצרת הארץ. והנה החזון הזה התגשם ואפילו בגדול - שלושת הנתיבים סתומים באלפי מכוניות המזדחלות יחד אתנו בכניסה לתל אביב. אמנם היום יש לכל פועל ופקיד מכונית “משפחתית”, עם מיזוג אוויר ומערכת סאונד טובה שבה הוא יכול להאזין ברדיו לשבחי פרס, אך הוא תקוע שעות בפקקים, “אז מה הועילו חכמים בתקנתם?”.
ברדיו ממשיכים לעסוק בפרס ומורשתו ולפרט את סדרי ההלוויה ואנחנו מגיעים סוף סוף לבית חולים אסותא באיחור קטן. הבעיה עכשיו היא למצוא חניה.  אם סיסמת הבחירות “מכונית לכל פועל” תפסה בבחירות במאה שעברה והשאירה את השמאל בשלטון, אני מציע למנהיג שיתחרה בבחירות הקרובות לאמץ את הסיסמא בשינוי קל ולהבטיח “חניה לכל פועל”. הוא יזכה לבטח בהרבה מנדטים ממחפשי חניה מתוסכלים. יאיר לפיד, למה שלא תאמץ אתה את הסיסמא החדשה? (אני מותר על תגמולים כקופירייטר).


בית החולים הפרטי אסותא נראה טוב מבחוץ ומעוצב היטב מבפנים, באיפוק יקר שמדיף ריח של מקום לעשירים. אלא שבאמת צריך כנראה להיות עשיר או לשלם מדי חודש סכומים משמעותיים לביטוח רפואי משלים כדי ליהנות משרותיו. האידיאלים הסוציאליסטים של ימי ראשית המדינה על רפואה שוויונית לכל העם וללא תשלום שהביאו ליצירת קופות החולים ובתי חולים ציבוריים מצוינים, הפכו לרפואה שבה יש שווים ושווים יותר, תלוי כמה עמוק הכיס שלך.
אנחנו מסיימים את הבדיקה במהירות וביעילות כבר בשעה 9 וחצי, כי כאן כל דקה נמדדת בכסף, נכנסים למכונית, משלמים עבור החניה בכרטיס אשראי ויוצאים בחזרה לשוהם. הפעם בחרנו לנסוע מזרחה בדרך השלום בואכה שוהם, אולי נמנע מפקקים. “דרך השלום”, נזכרתי, זה הרי השם של השיר הפופולרי של הזמר פאר טסי. כמה אנשים מבין מיליוני הצופים ביוטיוב מבינים ש”דרך השלום” אינו רק שם של רחוב שבו גרה הדייט של הזמר ואיתה הוא הולך לבלות לילה ארוך? על “דרך השלום” מדברים עכשיו ברדיו ומציינים שבדרך זו דבק שמעון פרס בעשורים האחרונים לחייו.


צדקנו, באמת בדרך השלום לא היו פקקים. האמת היא שהייתה תנועה דלילה מאוד, ממש כמו ההתקדמות הדלילה מאוד בדרך לשלום בין ישראל לפלשתינים. ברדיו מספרים ששמעון הטיף למילוי דרך השלום בתוכן ואפילו דחף את הסכם אוסלו, אך מה לעשות ו”דרך השלום” תיזכר יותר כלהיט קצבי ולא כדרך ללא מוצא. ראש עיריית גבעתיים כבר מיהר להציע להחליף את שם הרחוב “דרך השלום” ל”דרך שמעון פרס”.
מגיעים לצומת הטייסים ופונים ימינה, עוברים ליד ההאנגרים הענקיים של התעשייה האווירית, פאר היצירה של שמעון פרס שייסד עם אל שווימר היהודי האמריקאי את “בדק”, מוסך לטיפול במטוסים שממנו צמחה תעשיה אווירית שמעסיקה אלפים רבים של עובדים שלא רק מתקנים מטוסים משומשים אלא שולחת לוונים לחלל. צחוק הגורל הוא, שאלפי העובדים שכאן היו צריכים לתמוך לכאורה במפלגה ש”עבודה” היה שמה והסוציאליסט שמעון פרס מנהיגה, אבל הם “נהרו בהמוניהם” באוטובוסים שגייס ועד העובדים עד לפני כמה שנים, כדי להתפקד דווקא לליכוד ולקבוע מי יהיו אלו שינהיגו את המדינה. הם בחרו שזה לא יהיה שמעון פרס.


ממשיכים בכביש לצומת אל על. ברדיו מספרים שהיום יישבר שיא במספר הבאים והיוצאים מנמל התעופה בן גוריון ולא רק בגלל עשרות הנשיאים, הנסיכים ושרי החוץ שיגיעו מכל רחבי העולם ללוויה במטוסים פרטיים, אלא בעיקר בגלל 40 אלף הישראלים שיוצאים ברכבת אווירית להשתטח על קברו של הרבי נחמן מברסלב. תופעת הנהירה לאומן שמתחזקת מידי שנה, כל כך מנוגדת למורשתו של פרס שדגלה בגישה רציונלית לחיים ותלתה במדע ובחדשנות את הפתרון לכל הבעיות הפרטיות והציבוריות של ישראל. אבל חזונות כמו החזון של “מזרח תיכון חדש”, החזון של ננו טכנולוגיה, הביו-טאק והסייבר מפסידים כנראה בכל שנה במרוץ מול האמונה שבה מחזיקים מאות אלפים ישראלים, שהשתטחות על קברו של צדיק יכולה באמת לשנות גורלות ולעשות ניסים.


הגענו לשוהם, נכנסתי לחניה סגרתי את הסוויץ’. הרדיו נדם. “למה אתה כזה קטנוני”, אמרתי לעצמי, “שמעון פרס הרי עשה דברים גדולים למען המדינה ויתכן שיש לו תרומה לעובדה שיש לך מכונית, בית נאה, ביטוח בריאות פרטי ואתה נוסע כל שנה לחו”ל ושום מדינה ערבית אינה יכולה לאיים על ביטחונך בגלל דימונה (שאינה מרתיעה לצערנו את מבצעי הפיגועים). אז למה שלא תדבק באופטימיות האין סופית, שכל מיודעיו של פרס חזרו ואמרו ברדיו שהיא היא אפיינה את שמעון? עדיף שתתרווחו לכם בכורסא עם משקה קר ביד ותחפש ברדיו שיר אופטימי, למשל, “החיים שלנו תותים”, שיר השנה בתשע”ו, שהסתיימה עם קבורתו של אחרון הנפילים”.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: