יום שישי, 22 בפברואר 2019, י"ז אדר א' ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

בודדים במערכה

התבוננו היטב בצילום. אדם בודד עומד על גשר ההלכה מעל נתיבי איילון העמוסים באלפי כלי רכב.

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מוקי הדר

התבוננו היטב בצילום. אדם בודד עומד על גשר ההלכה מעל נתיבי איילון העמוסים באלפי כלי רכב. בידיו שלט ומטריה. הזמן: יום שישי גשום. הנהגים ממהרים לביתם, מקצתם להספיק לעשות קניות לשבת, חלקם לבשל את הארוחה המשפחתית וגם יש מי שרק רוצה להתרווח בכורסא, מוקף במוספי העיתונים של סוף השבוע העמוסים בכתבות, ידיעות, פרשנויות ורכילויות שעל סדר היום. גם למפגין הבודד יש סדר יום שעבורו הוא מוכן לוותר על הכיף של ערב שבת ולצאת לרחוב הגשום. הוא לא מוחה נגד מישהו, אלא יש לו מסר של בעד, מסר עם קורטוב הומור, אופטימיות ויש שיאמרו נאיביות.
אני מכיר אישית את המפגין הבודד. שמו אורי השי, בן שלושים ותשע, נשוי פלוס שניים שמתגורר ברמת גן. בשרותו הקרבי בסדיר טחן 3 שנים במוצבים הכי מופגזים בדרום לבנון ומאז עשה מילואים והשתתף בכל המבצעים ממלחמת לבנון השנייה, “עופרת יצוקה”, “צוק איתן” וגם היום אם ייקרא למילואים, ייצא בלא היסוס. הוא לא זקוק מאף אחד לאישור שהוא פטריוט ישראלי. ועוד פרט אוטוביוגרפי מעניין, אביו היה מראשוני אסירי ציון בברית המועצות שגילה אומץ לצאת לבדו מול השלטונות הרוסיים לדרוש "let my people go" ולשלם מחיר אישי כבד בבית הסוהר ובמחלקות הפסיכיאטריות של בתי החולים ברוסיה, שם ניסו לשבור את רוחו ללא הצלחה. אורי לא ידבר על כך, אבל כנראה שמעשי אבות - סימן לבנים. ועוד עובדה מעניינת, אורי השי עובד בהייטק ושולט להפליא במחשב וברשתות החברתיות. אצבעותיו מקפצות על המקלדת כמו נגן פסנתר בפילהרמונית. הוא יכול היה להצטיין בהעלאת פוסטים בפייסבוק ובטוויטר כמו כולם, במקום לעמוד עם שלט ברחוב - מעשה קצת אנכרוניסטי שמזכיר את שנות השישים של המאה שעברה ולא את התקשורת במאה העשרים ואחת.
אומרים שהדיונים שהתרחשו פעם בכיכר העיר, ברחובות ובבתי הקפה עברו מזמן לאינטרנט. הצלחתן של דעות, אמונות ובעצם כל דבר היום נמדד בזמן אמת במספר הלייקים והציוצים ומי ששולט ברשת, שולט בעולם האמתי ולא רק הווירטואלי. קחו לדוגמא את ניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות ארה”ב, שניצח בזכות הציוצים ברשת.
אם זו המציאות היום, מדוע כל כך חשוב לנשיא דונאלד טראמפ להתווכח על כמה אנשים בדיוק כיבדו את טקס הכתרתו והגיעו ממש בגופם לעמוד מול מדרגות הקונגרס בוושינגטון כשנשבע אמונים? ומדוע הרתיח אותו המספר של מיליון נשים שהפגינו נגדו ברחבי אמריקה והעולם למחרת ההשבעה? כנראה שגם היום יש עדיין משקל הרבה יותר גדול למי שעושה מעשה ומתייצב בגופו להפגין למען מטרה הקרובה לליבו, מאותו אדם שמסתפק בלחיצה על המקלדת.
אבל האם הפגנות יכולות עדיין לשנות מציאות? הכול עניין של תזמון. רק אם תהליכים חברתיים וכלכליים הבשילו מספיק, די יהיה בניצוץ שמדליק אפילו אדם בודד כדי לגרום לתבערה גדולה שתשנה את המציאות. אתן שתי דוגמאות: הראשונה, להפגנה שהשיגה תוצאות כי בשלו התנאים והאחרת, שנכשלה בגלל תזמון גרוע. מוטי אשכנזי, מפקד המוצב היחיד על גדות תעלת סואץ שלא נפל לידי המצרים במלחמת יום הכיפורים ב-1973, עלה אחרי המלחמה שגבתה יותר משלושת אלפים הרוגים לירושלים והתיישב לבדו מול משרד ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. הוא דרש את התפטרותה ואת התפטרות משה דיין שר הביטחון בגלל המחדלים שהביאו לפרוץ המלחמה. בעקבותיו עלו לירושלים יחידות שלמות של חיילים שרק שהשתחררו ממילואים והצטרפו להפגנה מול משרד ראש הממשלה. הלחץ הציבורי הלך וגבר במהירות והקיף את רוב תושבי ישראל שהפנימו את גודל הכישלון ומחירו הנורא ודרשו שההנהגה הפוליטית תיקח אחריות, עד שלא הייתה ברירה לגולדה ולדיין אלא להתפטר. בעקבות רעידת האדמה הפוליטית, מפא”י הפסידה את השלטון ומנחם בגין נבחר לראשות הממשלה בבחירות ב- 1977. המהפך שהתחיל במחאה של אדם אחד, מוטי אשכנזי, הוכתר כהצלחה.
ועכשיו להפגנה שלא הצליחה ובה השתתפתי בעצמי. זמן לא רב אחרי הניצחון במלחמת בששת הימים, ארץ ישראל שילשה את שטחה, ירושלים נכבשה וניתן היה להתפלל בכותל, לנסוע לחברון ולשכם. המסעדות ביריחו היו מלאות בסועדים ישראלים, חופי סיני מלאו נופשים ומשה דיין קבע, “עדיף שארם א-שייח’ על שלום”.
באוניברסיטה העברית בירושלים התקבצו כמה סטודנטים והקימו גוף שנקרא “שי”ח”, ראשי תיבות של ‘שמאל ישראלי חדש’. הם הושפעו ממשנתו של הפרופסור ישעיהו ליבוביץ’, שאפשר היה לסכמה בשלוש מילים “שטחים תמורת שלום”. הממשלה בראשותה של גולדה הייתה שיכורת ניצחון ואתה גם רוב הציבור, שהושפע משירים ואלבומי הניצחון שצצו כפטריות אחרי הגשם בעקבות כיבושי מלחמת ששת הימים ולא רצה לוותר על אף שעל. כדי להשפיע על הממשלה לפקוח את העיניים ולקדם את השלום, יצאנו כמה עשרות סטודנטים מהקמפוס בגבעת רם להפגין מול ביתה של גולדה ברחביה. נשאנו שלטים תמימים הדומים לאלו שבצילום של אורי השי על גשר ההלכה היום. צעדנו על המדרכה, איש לא העלה בדעתו לחסום כבישים, גם שום ניידת משטרה לא נראתה בסביבה. הגענו לפתח הבית של גולדה ברחביה.
היה זה בית רגיל עם גדר אבן לא גבוהה ושער בודד עם בוטקה קטן שבו עמד לבדו שוטר מבוגר שנראה כמו שייקה אופיר בסרט השוטר אזולאי. בקשנו ממנו בנימוס להיכנס לגולדה ולהציג בפניה את דרישתנו לנסיגה מהשטחים. “היא לא בבית”, ענה השוטר הנבוך, שזו הייתה לו הפעם הראשונה להתמודד עם מפגינים. ”בוא נבדוק אם הוא דובר אמת”, אמר יוסי חברי. ללא הרבה מחשבה, קפצנו כמה מפגינים מעבר לחומת האבן הנמוכה, נכנסנו לחצר ודפקנו על חלונות המטבח של גולדה. במטבח של גולדה נפלו כל ההחלטות החשובות שקבעו את גורל המדינה (עד היום משתמשים במושג ‘המיטבחון’ כמקום שבו נופלות ההכרעות ולא במליאת בממשלה). ניסינו את דלת המטבח שפנתה לחצר, היא אפילו לא הייתה נעולה. כשראינו שגברת ראש הממשלה באמת לא בבית, יצאנו דרך השער, חולפים על פני השוטר המבולבל שאפילו לא הזמין תגבורת וחזרנו לקמפוס בגבעת רם. אתם יכולים לדמיין לעצמכם מה היה קורה היום אם מפגינים היו קופצים מעל החומה ונכנסים ישר למטבח של שרה במעון המבוצר של ראש הממשלה ברחביה. כנראה שלא הינו נשארים בחיים אפילו 30 שניות.
ההפגנה שהצליחה אמנם מבחינה מבצעית, לא זכתה לשום הד. העיתוי לא היה בשל לרעיון של “שטחים תמורת שלום” ולכן גם לא מנעה את פרוץ מלחמת יום הכיפורים. רק אחרי שהעם שילם במותם של אלפים ממיטב בניו הוא היה מוכן לקבל הסכם שלום לפי אותה סיסמה בדיוק שנשאנו אז, “שטחים תמורת שלום”, שחתמו בגין וסאדאת.
האם הפגנת היחיד של אורי השי בימים אלו היא קוריוז נחמד, שאפשר לנפנף אותו בטענה ששאיפה לשלום בימים שמסביבנו יהום הסער זו יוזמה נאיבית ולכן עדיף לו להישאר בביתו המחומם בימי שישי, או שאולי יוזמתו הפרטית דווקא מבשרת על שינויים עמוקים בחברה שרק מתחילים להבשיל? זה הרי כבר קרה בעבר ולא רק בישראל. את ההחלטה נשאיר להיסטוריונים של העתיד.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: