יום שישי, 22 בפברואר 2019, י"ז אדר א' ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

עדיין אליס – עדיין אבא

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

"תלכי לראות את הסרט הזה, זה מסביר בדיוק את השלבים הראשונים של האלצהיימר" אמרה לי חמותי האהובה (אישה בת 76 עם מרץ ונשמה בגוף צעיר). "בשביל מה לך, את לא חיה את המציאות הזאת? סרט אמור להיות פסק זמן מהמציאות, לא התקלות חזיתית אתה", אמר לי יואב, חבר יקר. אז הלכתי, בטח שהלכתי והצטערתי ולא הצטערתי. והתעצבתי על לבי מאוד, אבל לא בכיתי כי כבר בכיתי מספיק ובטח אבכה עוד.
ואחר כך חזרנו הביתה וישבנו לתכנן את טיול פסח המשפחתי לנורמדי וסנט מישל. זה לא המקום אליו אנחנו נוסעים שחשוב וגם לא ההרכב המשפחתי המלא, לראשונה מזה שלוש שנים, זה המועד. ליל הסדר, אם להיות מדויקים יותר. "כולה ארוחת ערב עם הגדה, יין ואוכל כבד מדי", נוהג האיש שלי לסכם את נושא ליל הסדר ולמעשה גם את ערב ראש השנה. אבל בשבילי ליל הסדר מייצג כל כך הרבה יותר מזה ותמיד היה. איכשהו התקופה הזאת, כמו מקבילתה בתחילת השנה, מכניסה אותי לסוג של הרהורים ומחשבות וזיכרונות והרבה הכרת תודה על בית, משפחה, אהבה, חופש. אני מודה- היו שנים רבות שהרהורים על חופש היו למעשה הרהורים על חופשת הפסח הבלתי מסתיימת ממוסדות החינוך ועל החופש הגדול שמצפה לנו מעבר לפינה, אבל זה עובר- תאמינו לי. ועוד הרהורים ועל חרות והזכות לבחור. שנים אני כותבת על החג בחיוך, באהבה, בתזכורת שבמקום כעסים יש להודות כי לנו עם מי לחגוג את החג ובאמפתיה גדולה על אחיותיי ואחיי שנתקפים בולמוס ניקיון, שיפוצים, הכשרות הבית, אירוחים ובישולים.
חג הפסח, יותר מכל החגים, היה החג האהוב עליי. שנים רבות, עד שהייתי בת למעלה מ- 20 למעשה, היה אבא לוקח את אחותי ואותי כמה ימים לפני החג לקנות בגדים לחג. היינו מצליחות לסחוט ממנו עוד סט חגיגי כי תמיד היה לנו את ליל הסדר ואת הסדר הקטן למחרת בצהריים, שכלל את מי שלא יכול היה להגיע בליל הסדר. בימים שקדמו לחג אמא הייתה עסוקה עם אחיותיה וגיסתה, כולן מבוגרות ממנה, בהכנת כמות בלתי מסתיימת של אוכל לעשרות אנשים. מכיוון שאני מכירה את "כישורי הבישול" של אמי הורתי, שנים תהיתי מה בדיוק תרומתה לבישול ארוחות החג הכה טעימות שהונחו על השולחנות הארוכים והצרים בצורת ח'. לימים הבנתי שרק שם, מטבח הקטן בבית של הדודה שלי, בתוך מעגל הנשים המשפחתי התומך, היא חזרה להיות האחות הקטנה, היפה והמפונקת של אחיותיה הבוגרות והמגוננות.
ולימים גדלה המשפחה על מידותיו של כל בית ממוצע והיינו שוכרים אולם צנוע וריק לקיום החג. רק אחרי מאמצי שכנוע ולחץ מצד הדור השני, הגיעו הפולניות הצעירות שנשכרו לערוך את שולחנות הענק (עדיין בצורת ח') ולרחוץ את הכלים בתום הארוחות. זאת הייתה הנקמה הקטנה של משפחת בוכשטב לדורותיה בפולנים, בעיקר של דודיי ודודותיי ניצולי השואה. בראש השולחן היו יושבים הדודים שלי ומנהלים את הסדר ביד רמה. אבא שלי מעולם לא ישב שם בשולחן "המבוגרים", הוא היה יושב אתנו ויחד היינו מוצאים המון דברים מצחיקים שקורים במהלכו. הבדיחה הקבועה והשחוקה ביותר הייתה קשורה לבן זומה שדרש והיה עוד משהו שקשור לשדייך שנכונו וערום ועריה. חובותיו של אבא לחג הסתכמו בקניות הבגדים אתנו.
ואין זה משנה שכבר שנים אין אנו חוגגים את ליל הסדר במתכונת ההיא. גדלנו מדי והתפצלנו למשפחות הגרעיניות, אבל זיכרונות לילות הסדר של ילדותי ונעוריי טבועים בנשמתי כזיכרון מתוק חם ומנחם שמלווה אותי תמיד. 
השבוע, מול עובדת סוציאלית שמתמחה באלצהיימר, אבא לא זכר איזה חג מתקרב. גם לא אכפת לו יותר. ואם היה זוכר מיד לאחר מכן היה שוכח שזכר.
מחלה ארורה האלצהיימר. מחלה מכוערת ומכערת. מחלה שנוטלת באכזריות מהאדם את אישיותו ומשאירה לו רק קרעי זיכרונות שאינם מחוברים לשום דבר. לפעמים היא אכזרית עוד יותר ומאפשרת לחולה בה הצצה על חייו העכשוויים ומיד נוטלת ממנו גם את הניצוץ הזה. ואבא שלי מכבה לאט לאט את כל מאורות חייו.
מחלה ארורה שנוטלת מהאדם את חירותו וכולאת את שאריות נשמתו ואישיותו מאחורי חומה ההולכת וגבהה והולכת וסוגרת עליו.
ודווקא בשנה הזאת החלטנו לקום ולנסוע בחג שהיה (ועוד יחזור להיות) החג האהוב עליי ביותר. כבר הייתה פעם שחגגנו בניכר של חו"ל את הפסח, רק לפני כמה שנים קצרות. אבל אז נסענו בידיעה ובביטחון מלא שלא נורא אם נדלג פעם אחת על החג המשפחתי. הרי בשנה הבאה נחגוג שוב כולנו יחד בהסבה. לא הפעם. השנה אנחנו נוסעים דווקא מפני שבשנה הבאה לא יהיה שוב אותו דבר, גם לא עכשיו.
אבל לא הכל עצוב. הנסיעה הזאת, על אף הקושי והכאב האישי שלי, נעשית מתוך שמחה, הכרת הטוב והרבה הודיה. זה חג החירות הפרטי שלנו, של המשפחה הגרעינית, אחרי שנתיים של חרות מוגבלת ומאבק אישי ומשפחתי שהסתיימו בטוב. אחרי שנתיים שהעמידו במבחן את כל מה שידענו והכרנו ושמהן יצאנו בריאים ומחוזקים ואוהבים, מגיע לנו לחגוג את ניצחוננו הפרטי. 
"שחקי שחקי על חלומות...שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך", כתב שאול טשרניחובסקי בשירו ואין מתאים יותר מהמילים הללו לסכם את רגשותיי ערב ליל הסדר השנה.  
אז בעוד שבוע מהיום, ממש בלילה שלפני ערב החג, נארוז מזוודות (בתפילה שנצליח לצמצם את עצמינו רק לשלוש מזוודות גדולות, גם זה יהיה סוג של נס כי אנחנו משפחת "travel heavy") וניסע לחגוג את חג החירות במקום אחר. ובמקום שבו כוחות הטוב הצליחו לצלוח ולנצח את כוחות הרשע, מול חוף אומהה (שם התקיימה הפלישה של בעלות הברית לצרפת הכבושה על ידי הנאצים ביוני 44- למי ששכח) נספר לעצמנו את ההגדה הפרטית שלנו שמורכבת גם מכאב ומשברים אבל גם (ובעיקר) מאהבה ואמונה וחוזק.
ולכולנו חג חירות שמח  

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: