יום שלישי, 20 באוגוסט 2019, י"ט אב ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

הכתובת על עורי

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

"אני לא יודעת מה להחליט", שיתפה אותי רוני חברתי, "היא רוצה לעשות קעקוע ומכיוון שהיא בת פחות מ 17 נדרשת הסכמה שלי." ב"היא" התכוונה רוני לבתה הצעירה שמסיימת בימים אלו כתה י"א.
"ומה בדיוק הבעיה?" שאלתי.
"לא שמעת מה אמרתי? היא רוצה קעקוע. זאת אומרת, לעשות קעקוע על עצמה. נראה לי שסתם משעמם לה והיא מחפשת מה לעשות בחופש הגדול."
"אז תשלחי אותה לקייטנה- פנימייה, רחוק מהעיר. מכל עיר, למען האמת, באיזה מצפה מבודד בגליל במקום נטול תחבורה ציבורית סדירה ובלי כסף. זה ללא ספק יפתור את הבעיה לפחות לחודש הקרוב."
רוני נעלבה. סירבתי לקחת חלק פעיל בדרמה. לא כי לא שמעתי אותה, האזנתי רוב קשב ואפילו ידעתי למה היא מזועזעת מעצם הרעיון ומתלבטת לגבי מתן הלגיטימציה לבתה הצעירה במעשה שנתפס בעיניה כרדיקלי ובלתי הפיך.   
"קודם כל ברכות על כך שהצלחת לצלוח את גיל התבגרות של שתי בנות בלי שום קעקוע או פירסינג. ועכשיו בעניין נסיכת הבית - הילדה, שאגב תיכף לא תצטרך את האישור שלך גם לזה, מבקשת את הסכמתך לצייר על עצמה ציפור או תות או לב בכתף, בקרסול. זה לא את החתימה שלך היא מבקשת, אלא את ההסכמה שלך למה שנראה לה משהו חשוב בתהליך ההתבגרות שלה. אז איפה בדיוק הבעיה? כולה קעקוע."  
ובעודי מדברת נזכרתי בבכורי שהיה בכתה י"ב וכבר עבר את ה- 18 ובכל זאת ביקש ממני רשות (נראה לי שגם מימון) לעשות לעצמו קעקוע על הרגל. בהיותי האימא "המגניבה" (או כך לפחות חשבתי) הסכמתי ואף סייעתי לו ולחבריו לבחור את הציור באינטרנט. אני רציתי משהו עדין וקטן והוא בחר בשדון לא עדין ובדיעבד לא קטן. מגובה בשניים מחבריו הטובים ביותר הוא יצא נרגש למקעקע בדיזינגוף סנטר. בערב חזר הנער כאוב, אבל וחפוי ראש- כי במקום שדון קטן על השוק הוא הגיע הביתה עם קעקוע של שֵׁד שצויר בקנה מידה של אחד על אחד, אם היו שדונים במציאות וכיסה כמעט את כל השוק. הדבר היחיד שהצטערתי עליו אז היה שלא הלכתי אתו כדי לבדוק את הדברים הטכניים כמו למשל מה גודל הקעקוע ואיפה בדיוק כדאי לעשות אותו. הקעקוע עדיין שם- עשור אחרי- אבל הילד עצמו ירד במהלך השנים 40 ק"ג וכך הצטמק לו השדון לגודל ידידותי למשתמש.  
זה הזמן לגילוי נאות ונאה. את פרק ידי הימנית מעטר קעקוע בן כחצי שנה. בחלק החיצוני של היד מצוירים עליו כוכבים ובחלק הפנימי כתוב "בוחרת בַּטּוֹב". כך, כמו במשמעות התנכית של סימון העבד, רָצַעְתִּי על בשרי את ההבטחה שלי לחיים. זה אינו הקעקוע הראשון על גופי. את בתוליי הקעקועים קרעתי רק לפני כשנתיים. על השכמה הימנית קעקעתי לב ובו כתובות האותיות הראשונות של בני משפחתי. את המקום בחרתי בקפידה- מכיוון שאינני לובשת גופיות או מהלכת בגב חשוף מיקמתי את הקעקוע כך שאיש כמעט לא יראה אותו. את הקעקוע החדש (השני, וכנראה האחרון שאעשה) מקמתי במקום בולט ונראה לעין כל, בעיקר לעיניי.
אם היו אומרים לי כשהייתי בת עשרה, שאי פעם יהיה גם על גופי קעקוע הייתי צוחקת או נעלבת. קעקועים, או בשמם דאז "כתובת קעקע", היו אז רק לימאים או לפושעים. קעקועים היו שייכים לידיים גבריות גדולות ומשורגות. לא זוכרת שראיתי בחיי הצעירים קעקועים על נשים.
כשהייתי בת עשרים פלוס עבדה אתי במשרד סמדר, בחורה מבוגרת ממני, שהייתה אמא לנערה דעתנית ומרדנית בת 15 בערך. יום אחד, לאחר מריבה קשה מאוד, הילדה ברחה מהבית וחזרה לאחר יומיים כשעל זרועה קעקוע גדול ומכוער במיוחד ובו כתוב 'דיוויד בואי' באנגלית. מתברר שהיא עשתה את הקעקוע במזרח ירושלים אצל אחד מאנשים הבודדים שעסקו אז בתחום.
במריבה הענקית שאחריי, אמרה סמדר בייאוש לבתה: "את כל כך תצטערי על הקעקוע הזה. לא היום, אבל בעוד 20 שנים, כשאף אחד לא יזכור מי הוא בכלל  הקעקוע הזה יישאר עליך ולא תוכלי להפטר ממנו."
ועל כך ענתה לה המורדת "את רואה? זאת בדיוק הסיבה למה כתבתי את השם שלו."  
וזה באמת היה קעקוע מכוער, בצבע הכחול של הקעקועים באותיות עקומות ולדעתי אפילו בשגיאת כתיב. אבל באמת שאת הנעשה לא ניתן היה להשיב. עברו מאז 30 שנה ואת סמדר פגשתי לפני כחודשיים וכמובן ששאלתי אותה מה עלה בגורל 'דיוויד  בואי' על זרועה של הבת, שהיא אגב אמא בעצמה לשלוש בנות, בתוכן תאומות בנות 15. מתברר שלפני כמה שנים היא עשתה תיקון לקעקוע וציירה עליו משהו גדול וצבעוני. אז כנראה שגם היא השתכנעה שמותר לה כבר לשכוח את אליל נעוריה, או שהיא הבינה שקעקוע ההוא באמת היה מכוער. 
אבל זה היה אז ועכשיו הם בכל מקום. אחת מתוכניות הטלוויזיה היותר פופולריות היום בארצות הברית נקראת "סיוט של קעקוע" (ומשודרת גם בארץ ב"יס), עוסקת במכון הממוקם בלאס ואגס והמתמחה בתיקון קעקועים. אנשים מגיעים למקום עם קעקועים, שלא באמת ברור מה עבר להם בראש כשהם עשו אותם, וזוג האומנים, בעלי המכון, מצייר על גוף הפציינטים קעקוע חדש ש"בולע" את הקודם. בדרך כלל הרבה יותר יפה ויצירתי (שזה לא ממש קשה) רק מה? גדול, מאוד גדול- ענק.
מה באמת הקטע עם הקעקועים? לא יודעת. להערכתי זה סוג של טרנד שדינו לעבור מתישהו, אבל בינתיים נדמה שכל מי שהוא בן פחות מ-30 נושא על גופו קעקוע כלשהו ואם לא, אז הוא בדרך לעשות אחד.
היתרון הגדול של הטרנד הוא במודעות- הצעירים היום יודעים מי בדיוק המקעקע (אין יותר צורך לנסוע למזרח ירושלים למקעקע שאינו יודע אנגלית), באילו חומרים הוא משתמש והאם הוא שומר על כללי הבטיחות והבריאות. הם מתייחסים לקעקועים עכשיו כאל יצירות אומנות או כאל אמירות – ובוחרים בקפידה מה לקעקע, איפה, באיזה גדול ובאילו צבעים. תאמינו לי, כהורים בני דור אחר, הם משקיעים בעניין משאבים ומחשבה, וטוב שכך. והכי חשוב- היום זה גם הפיך. נכון שלהסיר זה עניין כואב ויקר מאוד (עדיין)- אבל אפשרי.   
וחוץ מזה- יש קעקועים ממש יפים שם בחוץ- כיף לראות.
ואיך נגמר עם רוני? כצפוי היא הסכימה ואף הלכה עם הילדה למקעקע. זה נגמר באיזו ציפור קטנה ויפה (וסליחה שלא שמעתי איזו- כי היום לכל ציפור מצוירת יש משמעות אחרת) על הכתף האחורית, בהבטחה של הילדה שהיא הבינה ומיצתה (בהיותה ילדה קטנטונת ורזונת ומפונקת במיוחד, כנראה שכאב לה מדי) ובהחלטה של רוני עצמה לתת לעצמה מתנה ליומולדת 50- קעקוע על הקרסול.   

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: