יום רביעי, 24 באפריל 2019, י"ט ניסן ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

אל תשלח ידך אל הנער

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

את הטור הזה התחלתי ומחקתי ושיניתי פעמים רבות. נעה בין הרצון והצורך לכתוב טור חברתי- פוליטי- כואב- אוהב- צועק- נזעם לבין טור אישי מפויס (כי כמה אפשר להיות כועסת וצודקת?), ממורטט (מהחום), גאה (בבני שסיים בה"ד 1), או שמח (מפני שיש לי השבוע יום הולדת).
אחרי למעלה מעשור של כתיבת הטור, אני חושבת שאני יודעת לזהות מה ייקרא עד סופו ומה יינטש די בתחילתו. טור חברתי- פוליטי דינו להיעזב לאחר פסקה, בעיקר בימות הקיץ החמים, ובעיקר בחום הבלתי נסבל שיצרה המציאות וגם כי נדמה שכל המילים כבר נאמרו או נכתבו. יש מי שיאמר שיותר מדי נאמר כבר, ויש מי שיאמר שעוד לא נאמרו הדברים הנכונים ויש מי שיאמר שעוד לא נאמר מספיק. כולם צודקים.
אז בחרתי לספר סיפור- סיפור אמיתי שהיה באמת, למרות מופרכותו (ואחרי שפרטיו הסוו וטושטשו מטעמים מובנים).
באחת מנסיעותיי האין סופיות ברחבי הארץ, אי שם בצפון ראיתי נערה צעירה וקטנטונת הנושאת עליה תיק וגיטרה שהיו זהים לה בגודלם, עומדת בתחנת הסעה ומנסה לתפוס טרמפ.
באופן עקרוני וגם מעשי אני לא לוקחת טרמפיסטים. מפחדת. כל טרמפיסט נראה לי כמו רוצח, חוטף אנס ו/או גנב תיקים פוטנציאלי. בהסתייגות כמובן, אני כן עוצרת לטרמפיסטים בצומת אל על (בעיקר חבר'ה צעירים דתיים שאני מזהה בפנים) בדרך הביתה. או אז, אני מכניסה אותם לרכבי ומטיפה להם כמה מסוכן לנסוע בטרמפים ו"נשברת" כשהם מספרים לי שהרגע הם פספסו את קו 13 או קו 500  ויש להם עוד שעה לחכות (הרבה פעמים אני רואה את קו 13 עובר מאחוריי בעודם מדברים).
חזרה לסיפורי.
עצרתי לידה. "לאן את מגיעה?", שאלה ומאוד שמחה לשמוע לאן מועדות פניי. "אני לומדת בבית הספר האזורי ואת ממש מגיעה לכניסה לשם, איזה כיף!" ושמחתה הייתה אמתית ומדבקת. היא הכניסה את התיק והגיטרה לתא המטען והתיישבה במושב האחורי. שתינו נשמנו לרווחה: היא על הטרמפ שתפסה ואני על כך שהצלתי אותה מידיי אנשים רעים במכוניות תמימות.
"איך קוראים לך?", שאלתי אותה.
"מרב", ענתה (השם האמתי שמור במערכת).
"אני אוהבת את השם מרב. זה מזכיר את מיכל והרבה פעמים הולך ביחד."
"ואני לא אוהבת אותו", ענתה לי, "יותר מדי ישראלי כזה. הייתי רוצה שיקראו לי בשם אחר, בינלאומי. הנה עכשיו נולדו לי שתי אחייניות וקוראים להן אמיליה ואלכס."
"מזל טוב", אני מברכת אותה, "מה זה שתי אחייניות? תאומות?"
"לא בדיוק", היא מסבירה, "אחותי גרה עם בת זוג והן נכנסו להריון באותה תקופה מאותו תורם זרע ועכשיו נולדו לי שתי אחייניות בהפרש של שבועיים."
אני לא מתרגשת. זוג לסביות שיולדות ילדים מאותו אבא ואפילו בהפרש קטן, כבר פגשתי.
"ועוד מעט אני אהיה שוב דודה."
"ממי?"
"מאחותי הגדולה, היא בת 25 (האמצעית, שילדה שבועיים קודם לכן מתברר שהיא רק בת 23) וגם היא עומדת ללדת."
"היא נשואה? ילד ראשון?", אני מתעניינת.
"לא היא לא נשואה. גם היא חיה עם בת זוג ועוד חודשיים אמורה להיוולד להן בת."
"גם את לסבית?", אני שואלת ישירות.
"לא, לי דווקא יש בן זוג. אנחנו יחד כבר שנה. הוא גר ביחידת דיור בחצר של אמא שלי ועוזר לה."
"ואיך אמא מקבלת את העובדה שיש לה שתי בנות לסביות שחיות עם בנות זוג?"
"אמא סבבה עם זה. את מבינה - גם היא יצאה מהארון לפני הרבה שנים ועכשיו היא גרה עם בת הזוג שלה. בגלל זה היא מרוצה שהחבר שלי גר לידה. הוא עוזר להן כשצריך."
אני נשארת בלי מילים וזה לא פשוט.
"ואבא?", אני שואלת.
"אה, לאבא זה יותר קשה. הוא חזר בתשובה והוא חרדי עכשיו ויש לו עוד 3 בנים קטנים. אבל הוא גם מקבל."
ואני מדמיינת ארוחת ערב בשישי בבית בו ההגמוניה הנשית שולטת - אמא עם בת זוג, שתי בנות עם בנות זוג (ועכשיו גם שתי נכדות והשלישית בדרך) ועוד בת צעירה שיש לה חבר- הגבר היחיד ליד שולחן האוכל.
משפחה חדשה.
"אבל אני לא יוצאת דופן", היא ממשיכה להפתיע אותי, "יש אצלנו בכיתה עוד כאלה."
כאלה מה - שיש להן אמא לסבית ושתי אחיות לסביות, חבר שגר בחצר ואבא חרדי? אני חושבת לעצמי.
"יש לי אח ואחות שלומדים במחזור שלי, שהם אפילו לא אחים. יש להן שתי אימהות שחיות ביחד ושני אבות שחיים ביחד, אבל לא בארץ. אז כל חופש הם נוסעים ביחד לאבות שלהם באירופה וזה מצחיק כי הם בכלל לא אחים בעצם."
נכון, מאוד חשוב לדייק. הם לא אחים- למרות שהם גדלים באותו בית אמא ונוסעים יחד לחופשות באותו בית אבא. מישהו צריך להסביר לי מה זה אחים.
משפחה חדשה, כבר אמרתי?
למיקי קם במופע הקודם שלה, היה מערכון בו היא שיחקה ילדה קטנה עם קוקיות וסוכריה על מקל שיושבת על כיסא גבוה ומתחילה באמירה, "אמא שלי לסבית, ואמא גם". במשך היא מסבירה לקהל על כל החברים שלה בגן – הילדה של הלסבית (שחצי מהגנים שלה באים מ"הבנק"), הבן של ההומואים, הילדים של החד ההוריות, של ההורים הגרושים ועוד ועוד. עד כמה שאני זוכרת המערכון מסתיים באמירה שיש ילד אחד בגן, שיש לו גם אמא וגם אבא שגרים ביחד אתו בבית, ובכל זאת הילדים בגן מקבלים ואוהבים אותו.
משפחה חדשה, כבר ציינתי? 
אז כמובן שלא סיפרתי את הסיפור הזה במקרה דווקא בשבוע הזה.
השבוע בו הסכין האחוזה בידיו של ישי שליסל, דקרה חמישה צועדים במצעד הגאווה והרגה את שירה בנקי, רק בת 16, בדיוק כמו הילדה שלקחתי טרמפ אי שם בצפון. קצת יותר צעירה מהבת הצעירה שלי, שהיא בת 19 וגם היא צעדה שם והמרחק שהפריד בינה לבין הסכין של שליסל היה כמה עשרות מטרים.
שליסל ששלח ידו אל הנערים ושום בת קול לא מנעה ממנו. רוצח מתועב שהעז לערב ברצח גם את אלוהיו (אלוהיו הפרטי והמעוות, אין לו קשר לאלוהים שאני מכירה).
את הילדה הוא רצח, אבל אם ניתן לידו המשוקצת לרצוח גם את הרעיון, האהבה, הקבלה ההכלה, הזכות והחובה של כל אדם לחיות את חייו על פי דרכו ואמונתו, כל עוד אינו פוגע באחרים, הרי שהוא ניצח ואנחנו כולנו הפסדנו.
 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: