יום שלישי, 23 באפריל 2019, י"ח ניסן ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

משהו אישי

משהו אישי/ מיכל פיקרסקי טור א-פוליטי אזרחי מודאג

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

בשבוע שעבר צפיתי בתכניתה של מיקי חיימוביץ על מחדל הביטוח הסיעודי - שם שמקטין מאוד את מה שהיה שם. "מדינה אוכלת/הורגת זקניה ואת בניהם יחד אתם", הוא השם הנכון יותר. ברור שהזדעזעתי, איך אפשר שלא? אבל אי אפשר לומר שבאמת הופתעתי. לא באמת. התרגלתי...
והנה סיפור שקרה לי רק השבוע-  
מרפאות חוץ בבית חולים גדול במרכז הארץ. אני נפגשת בפעם הראשונה עם הרופאה (באופן מפתיע דווקא לא לקח המון זמן לקבוע פגישה, רק שבועיים וחצי), המטפלת במחלה הכרונית ארוכת השנים שלי (אליה הגעתי אגב, כי קופת החולים שלי איננה עובדת עוד עם בית החולים הקודם בו טופלתי- סתם שתדעו). אני זקוקה לבדיקה בהרדמה מלאה, כך מסכמת הרופאה ושולחת אותי לאחות/ פקידה שאחראית לבדיקות חריגות בהרדמה. לפקידה יש חדר משלה והיא אף פנויה ואני נכנסת אליה על מנת לקבוע תור. "קודם הרופא המרדים צריך לפגוש אותך ורק אחר נקבע תור לבדיקה, זאת  הפרוצדורה", היא מסבירה במאור פנים. "אני אקבע לך ונשלח לך את הזימון בדואר."
"לא בדואר", אני ממהרת להגיב, "אני לא סומכת על הדואר. הוא מגיע פעם בכמעט אף פעם לא ואני פוחדת שלא יגיע בזמן."
-"אל תדאגי, התורים ייקחו עוד זמן. תספיקי לקבל את הזימון הרבה לפני התור."
-"זאת רק פגישה עם המרדים, נכון?", אני מוודאת, "לפני שקובעים לי תור לבדיקה?"
היא מאשרת.
-"אז למה בעצם את לא קובעת לי עכשיו את התור? למה אני מחכה שיקבעו לי וישלחו לי בדואר?"
-"אה, כי אני לא קובעת את התורים. זאת מחלקה אחרת." (אנחנו בעידן המחשב, להזכירנו, הקלקה אחת והכל פתוח בפניה- אבל לא, "זה לא אני, זה פופטיץ", יותר קל).
-"יש לך מושג למתי בערך יקבע התור?"
-"למרדים? סוף ינואר ככה..."
-"ורק אחר כך לבדיקה עצמה?! מתי זה להערכתך יקרה?"
-"עניין של עוד חודשיים שלושה ממועד הפגישה עם המרדים. כלומר אפריל- מאי במינימום." היא רק מוודאת איתי שאני לא תופסת אותה במילה, כי זה יכול לקחת יותר. אין לה מושג. "והזימון יגיע בדואר", היא מזכירה.
לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
עכשיו עומדות בפני מספר אפשרויות: האחת- לחכות בתור, כמו אזרח טוב וממושמע. השנייה- לנסות לגלות אם יש לי קשרים באותו בית חולים כדי לקצר תהליכים וזמני ציפייה. והנוספת- להפעיל את הביטוח הפרטי (אם יש כזה) או לשלם מכיסי ולקבוע בבית חולים פרטי.
בחרתי באפשרות הראשונה ולא רק מפני שלא ממש בא לי על הבדיקה הזאת ולא אכפת לי לחכות מעכשיו לעוד עשור, אלא מפני שהמחלה ממנה אני סובלת נמצאת עכשיו ברגיעה ואיננה מסכנת את חיי. אז אני יכולה לחכות, אבל הרבה אנשים אחרים שנאלצים להמתין את פרק הזמן הבלתי נתפס הזה, לא יכולים.
סיפור קטן, לא דרמטי ואפילו לא חדשותי. התרגלנו לתורים רפואיים בני חצי שנה ויותר, התרגלנו לדואר שאולי יגיע ואולי לא, התרגלנו להוציא מכיסנו כספים על דברים שהמדינה אמורה לספק לנו (לא בחינם, לא להתבלבל, אנחנו משלמים כל חודש במיטב כספנו עבור כל השירותים הללו). התרגלנו.
עד שמגיע אישור התקציב השנתי ואז מבינים כמה מעוותת העובדה שהתרגלנו.  השבוע, אחרי לילה לבן (מגיע להם), עבר התקציב השנתי בכנסת.  נתחיל מזה שמדובר על תקציב 2015 ו- 2016 ואנחנו היום בסוף נובמבר וזה אומר שב 11 חודשים הראשונים של השנה, המדינה הזאת התנהלה בלי תקציב מסודר. לא נורא, היו בחירות ואחר כך הייתה פגרה וההצבעה נדחתה בגינה בעוד 3 חודשים (לא מאמינים לי? תבדקו). ואז התברר שהתקציב עוסק בשקופים- כמעט כל האזרחים הופכים שקופים כשמדובר על התקציב: הקשישים, העניים ואלו שבדרך להפוך לכאלה, זוגות צעירים מחוסרי דיור וזוגות שאין סיכוי להם לשפר את דירתם, והממתינים (לשווא) שנים ארוכות לדיור הציבורי, והחולים שאין ידם משגת שממתינים חודשים על חודשים לבדיקות, לחולים הסיעודיים שנופלים נטל על משפחתם, וערי הפיתוח שאיבדו את חלק גדול מהטבות המס שלהן לטובת ישובים בשטחים, והחקלאים הנרמסים עד שלא יישארו פה בכלל חקלאים פעילים (זה בסדר, אולי יהיו עוד שטחים לבנייה וככה נצליח לפתור את בעיית הדיור), העצמאים הקטנים והבינוניים שמניעים את כלכלת המדינה, אם הם רק מצליחים להחזיק מעמד עוד שנה.
ויש גם תקווה בתקציב הזה- אריה מכלוף דרעי, השר לענייני לא כלכלה אבל קרוב לצלחת, הודיע שהוא מעביר כ- 20 מיליון שקלים לשיפוץ קברי צדיקים. כי בצוק העתים לא נותר לנו, אלא להשתטח על קברי צדיקים ולהתפלל, אז לפחות שיהיה מסודר ומשופץ שם. 
לילה לבן, שהוא שעתה הגדולה (והכה מיותרת) של האופוזיציה היצירתית במיוחד. אחרי שנים של פיליבסטרים ארוכים כאורך ספר התקציב (ומי יכול לשכוח את הפיליבסטר של מיכאל איתן נושא התקציב בשנת 93 שאורכו היה 10 שעות?), הגיע תור ההתנגדויות. 32,000 התנגדויות הוגשו לתקציב הנוכחי. משחק דמוקרטיה ידוע שתוצאותיו רשומות מראש.
לילה לבן ממנו נזכור את אורן חזן, האיש עם מסכת החמצן, המאשים את ח"כ עיסאווי פריג' (מר"צ) בהצבעה כפולה בזמן שהוא סייע לחברת הכנסת קארין אלהרר, חברת כנסת נכה, להצביע. נזכור את שר האוצר כחלון, תקוות הבחירות האחרונות, ביציאתו הגזענית כלפי חברי האופוזיציה ("במקום ממנו אני בא ילדים הם ברכה ואצלכם הם נטל"). את מירי רגב, הבלתי מאכזבת, שהעלתה פוסט על אצבעה העובדת שעות נוספות והלילה עוד ארוך (כל קונוטציה שמתעוררת אצלכם, היא על אחריותכם בלבד), את יצחק בוז'י הרצוג שהצביע בטעות עם הקואליציה וגרם לראש הממשלה לגעות בצחוק ולעומתו השר אורי אריאל (האיש וטרנספר החתולים) שהצביע בטעות עם האופוזיציה.
ואחרי כל זה, באופן לא מפתיע, אי שם לפנות בוקר, אושר התקציב ומעכשיו, באופן רשמי, כולנו נשלם הרבה יותר ונקבל הרבה פחות.
צפיתי השבוע בתכניתה של מיקי חיימוביץ על ביטוחי הסיעוד והקשישים, ואת הסרט של ערוץ 1 על מתווה הגז (ותודה למוקי הדר, הקולגה מהעמוד השכן, על תחקיר מרתק), ואת "המקור" של רביב דרוקר על המשא ומתן עם הפלסטינאים-  ובייאושי עברתי לראות הישרדות. איכשהו אני מוצאת שמרגיע אותי לראות את מושיק גלאמין רב עם רון שובל על כלום ושום דבר. ככה אני רוצה את החיים שלי כשכל טרדותיי יסתכמו בשאלה מי ינצח בקרב על החסינות ומי יעוף הביתה.
בבניין הונדורס ננוחם. 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: