יום שישי, 18 בינואר 2019, י"ב שבט ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

מיכל פיקרסקי בשוהם

עשרת הרוגי נַעֲרוּת

מיכל פיקרסקי - הטור האישי ובשבוע הזה תזעק הארץ ותתאחד ותְּבַכֶּה את מיטב ילדיה, וגם תפולג ותכעס ותאשים וגם תנסה להבין איך ולמה

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

ביום בו יתפרסם הגיליון הנוכחי יקומו עשר משפחות ברחבי הארץ משבוע אבלן ויצעדו לתוך מציאות בלתי אפשרית ובלתי הגיונית של החיים בלעדיהם. ביום בו נכתב הטור הזה נקברים אותם עשרה בני העשרה שכל עתידם היה פרוס לפניהם.

ובשבוע הזה תזעק הארץ ותתאחד ותְּבַכֶּה את מיטב ילדיה, וגם תפולג ותכעס ותאשים וגם תנסה להבין איך ולמה. ומיליוני מילים ייאמרו ויכתבו וישותפו וייחלקו רגשות. ואולי ייטשטשו הזעם והפחד וחוסר האונים וסימני השאלה ויכונסו לתוך כאב שָׁתוּק. ואולי ההיפך.

“אסון השיטפון”, כך קראו כותרות העיתונים לאסון הזה שילווה אותנו עוד זמן ארוך ויצטרף לאחיו המצמיתים –אסון הבונים (אסון הרכבת), אסון “אי השלום” ואסון “פסטיבל ערד”, אסונות שכל מי שגדל וחי בארץ הזאת לא יכול לשכוח.

היו גם אסונות קטנים יותר, כאלה שלא ניתנו להם שמות - פה טבע ילד בכנרת, פה התרסק ילד שנפל לנקיק... והיו כמעט אסונות – נפילות ופציעות וטביעות והתייבשויות ומכות חום. למעשה מדובר על כמה מאות מקרים בשנה, על רובם אנחנו בכלל לא שומעים, אסונות שהמשותף היחיד שלהם הוא ילדים שנתנו אמונם במבוגרים שישמרו עליהם. ילדים, בתמימות ילדית ושמחה, נתנו מבטחם במבוגרים שכשלו.

ילדים בפעילויות שילדותינו ונעורינו רצופים בתמונות, בצבעים ובקולות שלהם: טיולי בית ספר, מסעות בתנועת הנוער, מופעי מוסיקה המוניים, חברים וחיוכים וקולות צרודים מצעקות ומשירה, התמונות המרכיבות את פסיפס הנעורים הישראלי.

אף אחד מאתנו לא העלה על דעתו שמישהו מקבל החלטות שגויות או לוקח סיכונים מיותרים ומביא אותנו למקומות שמסוכנים לנו או שהוא לא שומר על כללי הבטיחות או על החוק. זה לא היה התפקיד שלנו לדאוג לדברים האלה או מהדברים האלה. לא לשאול ולא לבדוק. העבודה שלנו הייתה להיות ילדים. בימים ההם גם ההורים שלנו לא שאלו. הייתה הרבה אותנטיות בתרבות “סמוך על סמוך”. הרי ככה הקמנו מדינה ונצחנו מלחמות, אז טיולים? ועם הזמן לסמוך הצטרף גם חטא היוהרה - שילוב שאין קטלני ממנו.

ואז בגרנו והתבגרנו ואפילו התפכחנו והפכנו להורים (או למורים או למנהלים או בכלל כאלה שאחראים על אחרים). וגידלנו ילדים וחרדות קיומיות. זה בא בעסקת חבילה- ההורות והפחדים. אבל תמיד השתדלנו להעביר לילדנו את המסר הברור והחד שאנחנו כאן בשבילם, ואנחנו נשמור אותם ועליהם עד כמה שנוכל. (במציאות חיינו פה, מדובר על חוזה שיש לו תוקף מוגבל עד הגיוס לצבא).

ואם היינו הורים טובים, הצלחנו לא להעביר אליהם את שק הפחדים ואפשרנו להם ילדות ונעורים טובים ומלאים שפס הקול שלהם דומה לפס הקול מנעורינו - חברים, טיולים, מסעות והופעות.

ואם היינו הורים טובים הצלחנו להרגיע את הפחדים שלהם, אם התעוררו.

ואם היינו הורים טובים, הם למדו לסמוך עלינו.

ואם היינו הורים טובים גידלנו ילדים שהפכו בנעוריהם למדריכים בתנועות נוער והתקבלו לשנת שירות או למכינה קדם צבאית, והיינו כל כך גאים בהם.

ו"עלינו" עבורי היא מילת יחס גנרית הכוללת בתוכה הורים, מורים, מדריכים, והרשויות. מה שאפשר לכנות “המבוגר האחראי”. וכשלנו, ולא בפעם הראשונה.

ולאן נוליך את החרפה ואת הכאב ואת האשמה ואת הכעס ואת חוסר האונים ורגשות האשם? וכמו ביום כיפור, אחרי רשימת המיתות, נכה על חטא ונתחנן לסליחה ונלחש או נזעק: “חטאנו, עווינו, פשענו, סלחו לנו”.

ואחרי הכעס והאשמה ובקשת הסליחה- האם נלמד משהו מהמוות המיותר הזה, כמו אלו שהיו לפניו, כדי שנוכל לתקן.

לא הכרתי אף אחת מההרוגות באופן אישי, גם לא את שני שמיר, בת היישוב, אבל בתוך שעות התברר לי שאחת הייתה חניכה של נ’, שותפתו לחדר ולחיים של בני, בקן של הנוער העובד שהיא מרכזת, ואחת היא חברה של אחייניתי ואחת היא בת של חברים של... ועוד אחת היא החברה הכי טובה של בנותיהן של חברות פייסבוק שלי. שאמנם לא הכרתי אף אחת מהן ובכל זאת כל אחת מהן הייתה יכולה להיות בתי.

ואני מתבוננת בתמונות הקורבנות ובראשי מתנגן שירו של ז’אן ז’אק גולדמן – הזמר היהודי צרפתי, כָּמוֹךְ (Jean Jacques Goldman - Comme toi), שיר שאמנם נכתב על נסיבות אחרות ועל זמנים אחרים, אבל מילותיו כאילו נכתבו היום. ותרגומו, שאני מביאה כאן, נעשה גם הוא על ידי תלמידי תיכון מקיף ח’ באשדוד (ותעשו לעצמכם טובה תחפשו אותו ביוטיוב ותנו לעצמכם לבכות).

 

כָּמוֹךְ / ז’אן ז’אק גולדמן

היו לה עיניים בהירות והיא לבשה שמלת קטיפה

היא עמדה ליד אמה ומשפחתה סביבה

מתחת לקרני השמש הרכות של סוף היום,

זו לא תמונה כל כך טובה, אבל ניתן לראות

שהיא הייתה מאושרת ומאוד מתוקה.

היא אהבה מוסיקה בעיקר את שומאן ומוצרט.

כמוך, כמוך, כמוך

כמוך שאני עומד מעליך ומביט בך כה שלווה

כמוך, כשאת חולמת מי ידע על מה

כמוך, כמוך, כמוך

היא למדה בבית הספר בקצה הכפר

היא למדה על ספרים ועל חוקים וכללים

היא שרה על צפרדעים ונסיכות שישנות ביער

היא אהבה את הבובות שלה,

היא אהבה את החברים שלה

במיוחד את רות ואנה, במיוחד את ג’רמי

אולי יום אחד הם יתחתנו.

כמוך, כמוך, כמוך...

שמה היה שרה והיא הייתה בסך הכל ילדה,

חייה היו חלומות מתוקים ועננים לבנים...

אבל אנשים אחרים החליטו על גורלה אחרת

היו לה עיניים בהירות והיא הייתה בגילך

היא הייתה ילדה ממש כמו כולם...

כמוך, כמוך, כמוך....

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: