יום חמישי, 15 בנובמבר 2018, ז' כסלו ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

מיכל פיקרסקי בשוהם

מי יבכה כשאמות  #לא_להיבהל_מהכותרת

שלשום קיבלתי במייל את הבשורה לה חיכיתי בקוצר רוח בחודשים האחרונים: “הספר שלך צפוי להגיע לחנויות ב-1.11. אנחנו בישורת האחרונה”, כך כתבה לי דנה מהוצאת “מטר” - מיכל פיקרסקי בטור אישי ומרגש

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

מי יבכה כשאמות  #לא_להיבהל_מהכותרת

שלשום קיבלתי במייל את הבשורה לה חיכיתי בקוצר רוח בחודשים האחרונים: “הספר שלך צפוי להגיע לחנויות ב-1.11. אנחנו בישורת האחרונה”, כך כתבה לי דנה מהוצאת “מטר”. הריון של שנים שכלל כתיבה, מחיקה, התלבטות, שליחה להוצאות ספרים וסירובים וְהַכֵּן המיוחל מהוצאה שכן האמינה שהספר שלי טוב וראוי, עריכה, עריכת לשון, הגהות, עיצוב עטיפה וציפייה לתאריך המיוחל, הגיע לסיומו.

ותיכף אחזיק בידיי הנרגשות את התינוק החדש שלי, אחבק אותו ברגעים הראשונים של חייו, והאחרונים בו יהיה שייך רק לי ואז אשחרר אותו לעולם. ועד כמה שאלווה אותו בתחילת דרכו, במה שאוכל, האמת שחייבת להיאמר ולהבין - דרכו והצלחתו בעולם הספרים אינו תלויה בי יותר.

ופתאום במקום התרגשות הציפו אותי חששות ופחדים ואפילו סוג של עצב. מין דכדכת התרגשותית כזאת. שאלות שעולות ממעמקי המקום שאני מכירה כל חיי: ואם לא יאהבו אותו? ואם הוא לא מספיק טוב? ואם יקטלו אותו? ואם יתעלמו ממנו?

בעצם – ואם לא יאהבו אותי? ואם אני לא מספיק טובה, הרי יש טובים ומוכשרים ממני? ואם יפגעו בי? ואם יתעלמו ממני?

והשאלה המופיעה בכותרת הטור היא רִפְרוּר לספרו של רובין שאמה (זה מהנזיר והפרארי, אתה יודעים) “מי יבכה כשתמות”, שהוא אגב בעיניי לא יותר מרשימת הצעות, רעיונות וקלישאות לחיים משמעותיים יותר. וכל מה שבא לי לענות על זה הוא “שבתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף”, כי גם לי יש קלישאות בשליפה לכל דורש. אבל בתחילת הספר שואל שאמה: “מי יבכה כשתמותו? על חייהם של כמה בני אדם תשפיעו כל עוד אתם חיים על פני האדמה?... איזה מורשת תשאירו אחרי שתנשמו את נשימתכם האחרונה?” (רובין שאמה, מי יבכה כשתמות, הוצאת כתר 2003).

וזאת שאלה בסיסית כל כך בחיי בשנים האחרונות והיא אינה באמת ”מי יבכה כשאמות”, אלא כמה אני משמעותית בחיים האלה ולמי, בלי לערב הורים-אחים- בעלים וילדים. כי פעמים רבות, הרבה יותר מכפי שאני מוכנה להודות בקול אם אפילו בפני עצמי, אני שואלת את עצמי – למי את משמעותית בחיים הדי שגרתיים ובינוניים שלך?

כל מה שכתבתי דורש הסבר מקדים, מין פרולוג כזה שמגיע באמצע הטור - בשנים האחרונות, במקביל לעיסוק שלי בכתיבה, אני מנחה סדנאות כתיבה לנפש במרכזי גמילה (למכורים לאלכוהול, סמים, הימורים וכל הטוב הזה). גם בפגישות של “אחד על אחד”. אני נפגשת באנשים שנאבקים על חייהם, וזאת אינה הפרזה ואינה פרפרזה. אנשים שמשהו בדרכם מאוד התקלקל והשתבש והם החליטו לקחת אחריות ולהרים את עצמם מהתהומות ולהציל את עצמם. ואני יושבת אתם במפגשים ושומעת סיפורי חיים המורכבים מפיסות של כאב ותלישות ופחדים. ואני מעודדת אותם לכתוב רגש, ולא לפחד ממנו. ואני כולי אתם ובשבילם. לא שופטת, לא מתנשאת, לא משווה. מתפעלת את שריר החמלה והאהבה.

ויותר מכל טור אישי או כתבה שכתבתי ואכתוב ויותר מכל שיר, סיפור או ספר שאכתוב, אני מוצאת שלשם נשמתי נמשכת ושייכת.

אבל ברגעי ההרהור בין המילים הנאמרות, המסופרות ובעיקר הנכתבות אני שואלת את עצמי – האם אני מצליחה לגעת בהם, לפחות כמו שהם נוגעים בי? האם עבורם אני חלק ממסלול ההמראה בחייהם?

ואותן רגשות צפים בי בתורניות הארוכות שלי בער”ן- האם הצלחתי להגיע אל הפונים גם באנונימיות של הקו? האם, ולו לרגע אחד, הם הבינו שהם אינם לבד? בשיחות נפש עם חברי נפש - האם אני יודעת להאזין? האם האזנה דמומה דיה? האם אינני נופלת שוב ושוב בפח העצות, שהרי לא עצות מבקשים המְשִׂיחִים רק הקשבה חומלת. 

ואפילו קוראי הטור הוותיקים והנאמנים שלי (כן, אתם), האם הצלחתי להגיע אל ולדבר ולשקף את רגשותיו של מישהו?

האם אני משמעותית? האם אני חשובה בחייהם של אנשים, כמו שהם חשובים במארג חיי הצפוף והסבוך? 

והגדולה מכולן, ויסלה שימבורסקה, היטיבה לתאר זאת בשירה-

 

אָלֶף בֵּית / ויסלבה שימבורסקה

(תרגום- רפי וייכרט) 

לְעוֹלָם כְּבָר לֹא אֵדַע

מֶה חָשַׁב עָלַי א’.

אִם ב’ לֹא סָלְחָה לִי עַד הַסּוֹף.

מַדּוּעַ ג’ הֶעֱמִיד פָּנִים שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר.

מֶה הָיָה חֶלְקָהּ שֶׁל ד’ בִּשְׁתִיקָתוֹ שֶׁל ה’.

לְמָּה קִוָּה ו’, אִם קִוָּה.

לָמָּה ז’ שָׁכְחָה עַל אַף שֶׁהֵיטִיבָה לָדַעַת.

מֶה הָיָה לְח’ לְהַסְתִּיר.

מָה רָצְתָה ט’ לְהוֹסִיף.

אִם לְכָךְ שֶׁהָיִיתִי בַּסְּבִיבָה

הָיְתָה מַשְׁמָעוּת כָּלְשֶׁהִי

בְּעֵינֵי י’, כ’ וּשְׁאַר הָאָלֶף-בֵּית.

אז כן, השאלה היא אינה מי יבכה כשאמות של רובין שאמה, אלא האם חיי הם חיים של משמעות, כפי ששאל ויקטור פרנקל אבי תורת הלוגותרפיה. האם אני מצליחה להתרומם מעל ממוצעות ובינוניות חיי הממוצעים והבינוניים ולחיות את חיי במלוא משמעותם?

ו”תלושה”, ספרי הבכור, אני משלחת אותך לעולם באמונה ובאהבה ובתקווה גדולה.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: