יום שישי, 14 בדצמבר 2018, ו' טבת ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

מיכל פיקרסקי בשוהם

על חרטה, סליחה ומה שהן מביאות עמן

נכון שיום הכיפורים כבר חלף וכבר אנחנו עסוקים באירוחי סוכות, אבל נושא החרטה-הסליחה-מחילה מלווים אותי מבחירה, גם בימים ב 364 הימים שמפרידים בין יום כיפור אחד לזה שאחריו.

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

נכון שיום הכיפורים כבר חלף וכבר אנחנו עסוקים באירוחי סוכות, אבל נושא החרטה-הסליחה-מחילה מלווים אותי מבחירה, גם בימים ב 364 הימים שמפרידים בין יום כיפור אחד לזה שאחריו.

“לא מתחרטת על כלום” שרה אדית פיאף בקול סדוק, צרוב סיגריות ורווי אלכוהול. ממרום גובהה הקטן סיכמה השנסונרית, שנפטרה בגיל 47 את חייה הסוערים: האישה שנולדה בחדר מדרגות בפאריז לאם זמרת רחוב שזנחה אותה, שגדלה אצל סבתה בבית זונות בנורמנדי, ילדה את בתה היחידה כשהייתה בת 17 (התינוקת נפטרה לאחר שנתיים), ניהלה עשרות רומנים ובהם עם גדולי השנסורים הצרפתיים- שארל אזנבור, איב מונטאן וג’ורג’ מוסטקי, שאהבת חייה היה מתאגרף נשוי בשם מרסל סרדן שנהרג בהתרסקות מטוס בזמן שהיה בדרכו לפגוש אותה בניו יורק, שהייתה מכורה לסמים ובעיקר לאלכוהול, שהתמוטטה על הבמה בניו יורק במהלך הופעה, שנישאה לראשונה בחייה כמה חודשים לפני מותה לגבר בן 26 ושבהלווייתה נכחו למעלה מ-100,000 איש.

“לא, שום דבר בכלל

לא, אני לא מתחרטת על כלום

לא על הטוב שנעשה לי

ולא על הרע, הכל בשבילי אותו דבר.

לא, שום דבר בכלל

לא, אני לא מתחרטת על כלום

זה שולם, נסחף, נשכח

אני שלמה עם העבר...”

(מילים: מישל ריבגוש/ לחן: אנחל קבראל /תרגום: לא ידוע)

אז רובינו לא חיים חיים הדומים באיזשהו אופן לחייה הסוערים של פיאף, ובארסנל חיינו יש אולי הרבה פחות סערות, הרפתקאות, אהבות, מאהבים ותהפוכות, אבל את נושא החרטה אנחנו מכירים ועוד איך.

אוי, כמה שאנחנו מתחרטים וכמה אוהבים-ושונאים להתחרט. ביהדות יש לנו חודש שלם ועוד 10 ימים להתחרט, להכות על חטא, לבקש סליחה ומחילה שאולי יעבירון את רוע הגזירה.

אבל על מה אנחנו באמת מתחרטים? מתברר שלא מה שחשבנו.

תוצאות מחקר שנערך בשנות ה-90 בארצות הברית, בעקבות דילמת “מונטי הול” – משחק טלוויזיה אמריקאי משנות ה- 60 (שבגרסה הישראלית שלו נקרא “עשינו עסק” בהנחיית אברי גלעד, זה המשחק עם הפרסים שהסתתרו מאחורי הווילונות- זוכרים?) מגלה כי למרות שבטווח הקצר מצופה מאנשים להתחרט על דברים שעשו ובחירות שבחרו מכל סיבה שהיא, בטווח הארוך אנחנו מתחרטים הרבה יותר על מה שלא עשינו מאשר על הדברים שכן עשינו.

ברוני וור, היא אחות אוסטרלית שעבדה שנים ארוכות בשירותי הוספיס בית והקשיבה לחולים בהם טיפלה, לפני מותם. את דבריהם העלתה בבלוג שכתבה שהפך ב- 2012 לספר בשם “חמש החרטות הגדולות של הנוטים למות”. באופן לא מפתיע רובם העלו בפניה את אותן חרטות:

הלוואי שהיה לי האומץ לחיות את חיי כפי שאני רציתי ולא כפי שציפו ממני האחרים.

הלוואי שלא הייתי עובד כל כך הרבה ומקדיש יותר זמן למשפחתי.

הלוואי והיה לי אומץ להביע את רגשותיי.

הלוואי שהיית שומר יותר על קשרים עם חברים.

הלוואי שהייתי מאפשר לעצמי להיות מאושר יותר.

לא צריך להיות קרוב לסוף כדי להבין את המסר החשוב ביותר- חיים מלאי משמעות, אנשים ורגשות. חיים מלאי עשייה ומעשים והליכה אחרי הלב.

כמה פשוט וכמה לא.

והחרטה נוטה להביא עמה את חברתה הטובה ביותר- הסליחה.

ודומה שכמה שהחרטה שלנו גדולה יותר ככה קשה לנו לבקש סליחה. וכבר שר אלטון ג’ון ש”סליחה היא המילה הקשה ביותר”. כי הסליחה, כשהיא באה מהמקום הנכון והכנה ביותר, היא המילה הקשה ביותר כי היא מעמידה אותנו במקום חשוף ופתוח ומפחיד. מה יהיה אם לא נִסָּלַח? מה יקרה אם החרטה שלנו לא תתקבל על ידי האחר? מה אם לא יאמינו לנו?

הסליחה הגדולה ביותר שסלחתי בחיי הייתה מעל קברו של אבי הביולוגי ז”ל דקות לאחר שמשתתפי ההלוויה עזבו את המקום. בדמעות גדולות שבאו ממקום לא ברור סלחתי לו על הנטישה שנטש אותי בילדותי. הסיבות והנסיבות כבר לא היו חשובות וגם לא העובדה שהוא מעולם לא ביקש סליחתי. בתוך תוכי ידעתי שהוא התייסר על בחירותו להתנתק ממני ומעולם לא הפסיק לאהוב אותי. בחרתי לסלוח לו ולשחרר את עצמי מכעסי אליו.

הסליחה הגדולה ביותר שביקשתי בחיי הייתה ממישהי שהייתה אהובה וקרובה ללבי. פגעתי בה במקום הכאוב והרגיש ביותר בתקופה הכי קשה בחייה. ולא, היא לא סלחה ומעולם לא הסכימה לקבל אותי חזרה לחייה. וגם לו הייתה סולחת, לעולם לא היינו חוזרות להיות קרובות כפי שהיינו. תמיד הייתה עומדת בינינו החומה הזאת של הפגיעה. ולא, אינני מצטערת על הסליחה ההיא שלא התקבלה. היא לימדה את אחד השיעורים שקיבלתי בחיי. שיעור בענווה, בחמלה, בראיית והבנת האחר.

הסליחה החשובה ביותר שסלחתי בחיי היא זאת שלמדתי לבקש ולהעניק לעצמי. כי בבסיס כל חרטה שנתחרט וסליחה שנבקש (ונקבל) עומדת הסליחה שלנו לעצמו, ההבנה והקבלה של היותנו אנושיים, מורכבים וכן, גם טועים ופוגעים. זאת הסליחה שאינה תלויה באחרים ולכן היא הקשה ביותר, אבל בה בעת גם הנכונה, המשחררת והמקלה מכל האחרות.

ואתם, כבר מחלתם לעצמכם?

חג שמח ושנה מלאה ומשמעותית לכולנו.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: