יום ראשון, 24 במרץ 2019, י"ז אדר ב' ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

בחמלה רבה

“לא סובלת שמרחמים עליי. מסתכלים ככה מלמעלה ומרחמים כאילו להם אין שום בעיות בחיים. אבל הם שומעים אותי ויש להם פרצוף כזה של ‘איזה מסכנה, לי אין כאלה צרות’. ואני רוצה להגיד להם - למה מי אתם? לכל אחד יש את החבילה שלו”.

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

בחמלה רבה

“והוא הוציא אותי מהרחוב והתחתנו. הלוואי שלא הייתי מתחתנת עם הזבל הזה, אבל הייתי בהריון וחשבתי שהוא ישתנה בגלל הילד... והילד נולד מכור והרווחה לקחו אותו. לא נתנו לי בכלל צ’אנס להיגמל אז אמרתי על הזין וחזרתי לרחוב והשתמשתי בהכל. אנשים חרא, רואים בנאדם על האדמה ברחוב, מחוק, מת - אז באים ודורכים עליו יותר. שמתתי אז התעוררתי בבית חולים והשתוללתי למה כעסתי שהם הצילו אותי. ושמה הייתה יעל והיא ישבה לידי ואמרה לי שהכל יהיה בסדר והיא תיקח אותי לגמילה ולא תעזוב. מלאך, אני אומרת לך, מהשמיים באה אליי. ועכשיו אני נקייה כבר 97 יום, פעם ראשונה בחיים שלי”. 

ואחרי שהיא מספרת לי את סיפורה בקול מונוטוני ונטול רגש או דמעות, אני שותקת מסתכלת על ידיה המחורצות בסימני החתכים שהיא עשתה לעצמה מתוך ייאוש וכאב וחוסר אונים והיא בוחנת אותי במבט אלכסוני ושואלת: “את גם מרחמת עלי?” ופעם הראשונה יש בקולה רגש.  ואני מתבוננת בבחורה הקטנטונת, חסרת הגיל- שלרגעים נראית מבוגרת ב-30 שנה מגילה ולרגעים כמו ילדה קטנה ומבוהלת, שעברה בחייה טרגדיות שמספיקות לכמה אנשים בכמה גלגולי חיים ולמרות הכל, לא מוותרת ונאבקת.

“אני צריכה לרחם עליך?” אני שואלת אותה

“לא סובלת שמרחמים עליי. מסתכלים ככה מלמעלה ומרחמים כאילו להם אין שום בעיות בחיים. אבל הם שומעים אותי ויש להם פרצוף כזה של ‘איזה מסכנה, לי אין כאלה צרות’. ואני רוצה להגיד להם- למה מי אתם? לכל אחד יש את החבילה שלו”.

וככה, בשלושה משפטים בחורה צעירה עם קילומטרז’ של הישרדות ושל חיות, הבהירה לי את ההבדל בין רחמים לחמלה.

זהו טור שהוא החלק השני בטרילוגיית הרגשות שלאחרונה מציפים אותי, לכאורה בלי סיבה מיוחדת אבל מכל הסיבות הנכונות שבעולם.  

חמלה קוראים לזה.

ולא, אין לרגש הזה קשר לרחמים. זאת אומרת יש קשר- חמלה היא ההיפוך של רחמים.

חמלה אומרת – “אני רואה את הסבל שלך, אני שומעת את הכאב שלך, אני פה אתך קשובה ופתוחה. לא מעליך לא מתנשאת עליך לא שופטת ולא מבקרת, כאן אתך בגובה העיניים ובגובה הנשמה. לא נבהלת ממה שאתה מרגיש ואל תדאג, לא אפול יחד אתך. אני פה עומדת נְכוֹחָה וְנוֹכַחַת כדי לשמוע, לחבק, להבין מה אתה צריך ממני, אם בכלל. לפעמים רק הקשיבות שלי מספיקה.” וככזאת, חמלה היא שריר שצריך בנייה ותִּחְזוּק ואימון. כי זה יותר קל פשוט לרחם, ומי בכלל חשב שרחמים זה לא רגש טוב? תאמינו לי – רחמים זה רגש נוראי. אנשים שונאים רחמים, פוחדים מרחמים, נדחים מרחמים, משתתקים לנוכח רחמים, אנשים “מריחים” רחמים מקילומטרים. כמה פעמים בחייכם שמעתם או אמרתם בעצמכם את המשפט “אל תרחמו עליי?”

ואני יודעת איך זה מרגיש בגוף ראשון. זה התבהר לי בדרך הכי קיצונית וקשה בשנים הללו, שלא היו ממש מזמן, בהן התהפכו עליי חיי וחשבתי ששום דבר לא יחזור להיות כשהיה. בחודשים הארוכים בהם חוסר האונים רדף את הכאב, שרדף את הכעס, שרדף את התסכול. כשהעולם סגר עליי והרגשתי שאין עבורי שום פתח מילוט. בתקופה ההיא שלא ממש ידעתי מה אני רוצה או צריכה וחיפשתי רק את השקט. בימים האלו בהם היו לי רגעי ייאוש גמורים לצד רגעי תקווה גדולה, ורגעי עצב תהומי לצד רגעי שמחה (יותר שברירי שמחה), ורגעי הסתגרות ומיזנתרופיות לצד רגעים שבהם רק חיפשתי חברה. בתקופה בה התהפוכות במצב רוחי היו יותר מהירות מהציוצים של דונלד טראמפ בטוויטר ויותר קיצונית ממזג האוויר בעידן ההתחממות הגלובלית.

דבר אחד ידעתי כל הזמן הזה- לא רציתי שירחמו עליי. לא שידברו אתי ועליי בהתנשאות, שלא ישפטו, שלא ישאלו “אבל איך?” שלא שיצקצקו ויגידו לי שאני מסכנה או ש”יהיה בסדר” ואפילו לא שאני חזקה. 

ואתם יודעים מה? אלו שריחמו עליי היו הראשונים להיעלם, רגע אחרי שנגמרו להם מילות הניחומים או העידוד. אלו שנשארו הם אלו שידעו להיות לצדי באהבה ובחמלה.

והבסיס לכל החמלה המסובכת הזאת הוא הכי פשוט- הקשבה. פשוט הקשבה, נקייה מרעשי רקע משיפוטיות מצורך (אנושי) להגיב, לענות ולייעץ. כי הקשבה מתרחשת באוזניים ובלב, ולא בפה ובשכל.

כמו בשיר הזה שבטח נתקלתם בו ברשתות החברתיות

 

רק הקשב / אנונימי

כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ לְהַקְשִׁיב וְאַתָּה מַתְחִיל לְיַעֵץ לִי - לֹא אֶת מָה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ, עָשִׂיתָ.

כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ לְהַקְשִׁיב וְאַתָּה מְנַסֶּה לוֹמַר לִי - מַדּוּעַ אֵינֶנִּי אָמוּר לָחוּשׁ כָּךְ, אַתָּה רוֹמֵס אֶת רִגְשׁוֹתַי.

כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ לְהַקְשִׁיב וְאַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁעָלֶיךָ לִפְתֹּר אֶת בְּעָיוֹתַי, אַתָּה מְאַכְזֵב אוֹתִי.

הַקְשֵׁב- כָּל מָה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ הוּא רַק לְהַקְשִׁיב. לֹא לִפְעֹל אוֹ לְדַבֵּר, רַק לִשְׁמֹעַ בְּלִי לְהָגִיב.

אֲנִי יָכוֹל לִדְאֹג לְעַצְמִי, אֵינֶנִּי חֲסַר יֶשַׁע. אוּלַי אֲנִי מְיֹאָשׁ אוֹ מְבֻלְבָּל, אֲבָל אֵינֶנִּי חֲסַר אוֹנִים.

כְּשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לְמַעֲנִי מַשֶּׁהוּ שֶׁיָּכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמִי, אַתָּה מַגְבִּיר אֶת פְּחָדַי וְחֻלְשׁוֹתַי.

אוּלָם כְּשֶׁאַתָּה מְקַבֵּל כְּעֻבְדָּה פְּשׁוּטָה שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ אֲזַי אֵינֶנִּי צָרִיךְ לְשַׁכְנֵעַ אוֹתְךָ וּמִתְפַּנֶּה לְהָבִין אֶת רִגְשׁוֹתַי.

וְאָז צָצוֹת לָהֶן הַתְּשׁוּבוֹת, בְּהִירוֹת וּנְהִירוֹת.

גַּם רְגָשׁוֹת “לֹא הֶגְיוֹנִיִּים” הוֹפְכִים לִסְבִירִים כְּשֶׁמְּבִינִים אֶת אֲשֶׁר הֵם טוֹמְנִים וְהַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ הֵם מַגִּיעִים.

וְלָכֵן יִתָּכֵן שֶׁהַתְּפִלּוֹת עוֹזְרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֱלֹהִים מַחְרִישׁ, אֵינוֹ מְיַעֵץ וְאֵינוֹ פּוֹתֵר וּמְאַפְשֵׁר לִי לַחְשֹׁב בְּעַצְמִי עַל הַדְּבָרִים.

לָכֵן אָנָּא, רַק הַקְשֵׁב וְאֵם תִּרְצֶה לְדַבֵּר- בַּקֵּשׁ חַכֵּה לְתוֹרְךָ וְאָז גַּם אֲנִי אַקְשִׁיב לְךָ.

תיכף תשעה באב, היום שעוסק בתוצאותיה ההרסניות של “שנאת חינם”. הכי קל זה לשנוא. דרישת התשלום לשנאה מגיעה בשוטף פלוס הרבה, אבל היא לעולם לא בחינם. מה דעתכם לתרגל קצת “אהבת חינם”- שהיא באמת בחינם ונמצאת בכל מקום, ויחד אתה להכניס את שריר החמלה לכושר? 

לכל השואלים אותי אם הסיפורים שלי והאנשים שאני מספרת עליהם אמתיים בטורים שלי- אז כן, הסיפורים והאנשים אמתיים לגמרי, אבל פעמים רבות מורכבים מכמה אנשים וכמה סיפורי חיים. זה לא הופך אותם לפחות “נכונים”, זה רק שומר על הפרטיות של מי שנותן לי את הזכות ברגעים מסוימים לחלוק אתו את סיפורו. והכי חשוב לעולם לעולם אינני כותבת על דברים שלא חוויתי בעצמי ושרדתי כדי לספר (“משהו אישי”, קוראים לטור ולא בכדי).

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: