יום רביעי, 24 באפריל 2019, י"ט ניסן ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

“אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת”

טור ציוני כואב

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

“הַסָּעַר מִתְחוֹלֵל, יֵהוֹם הָרוּח....
 אַל תִּירָא, יַעֲקֹב, אַל נַפְשְׁךָ תָּשׁוּחַ.”


כתב י”ל גורדון אי שם ברוסיה הצארית בשנת 1881, בשירו “בנערינו ובזקנינו נלך”.
זהו טור שנכתב בעוד האש משתוללת במקומות רבים בארץ ומכלה בתים וחיים ושגרה בתקווה שעד שיתפרסם תנוח הרוח מזעפה, תשכחנה הלהבות ויבוא הגשם ויכבה את שאריות הרמץ שעוד דולקות ומאיימות להידלק מחדש.
כמה פעמים בשנה ולפעמים אף יותר הייתי רוצה לחיות בחו”ל. לא כל חו”ל, כזה שיש בו עונות שנה שמשפיעות על עונות הרוח והנפש: מקום בו הסתיו היא העונה בה האוויר מתחלף, מתקרר ומתקדר ועלי השלכת, על שלל צבעיהם מכסים את פני האדמה, הרטובה בדרך כלל מגשמים, ומקשטים את מדרכות העיר. מקום בו החורף מכרבל אנשים במעיליהם וממהר אותם אל בתיהם המוסקים לשתות משקה חם ולצפות בשלג הנערם מול חלונותיהם. מקום בו האביב הוא עונה אמתית, ובחודשי קיומו הוא מקלף את הטבע ואת אנשים משכבות החורף וקורא לניצנים לשוב ולפרוח ולעצים לשוב וללבלב כי הגיעה העת. מקום בו הקיץ מביא אתו חום ושמש לא יוקדת ולא מכלה ומדי פעם דואג לתבל את עצמו בגשם המיועד לקרר ולרענן את חומו.   
חו”ל שבו רוחות שַׁרְקִיָּה לא מנשבות בחוזקה בחודש נובמבר ומייבשות כל צומח וחי ומלבות את האש שניצתת, במקרה או בזדון, ומכלה בתים וחיים שלמים.
מקום בו את מטוסי כיבוי וסופרטנקרים לא מחליפות צוללות בכותרות וללוחמי האש קוראים בפשטות כבאים, כי תפקידם לכבות לא להילחם.
מקום בו אנשים עומדים מול ביתם העָשֵׁן ויכולים לבכות את חורבנו מבלי להיות מנוחמים במילים לא מנחמות ובקלישאות תוצרת ארץ מוכת קרבות ואבל שעיקרם - “העיקר שאתם בסדר ואף אחד לא נפגע”.  
מקום בו הפיס והווטסאפ שלי לא יהיה מלאים בהודעות ובקשות איסוף בגדים, שמיכות, צעצועים - במהירות ביעילות ובמקצוענות של אומה המתורגלת באיחוד הלבבות ופתיחת הבתים ברגעי משבר (ובביזוי, ליבוי שיסוי וסגירות בכל יתר הזמן) .
במקום שבו אין כל כך הרבה רגעי משבר ואובדן ואבל ומלחמה.   
מקום בו לא אתגאה בילדיי שהתגייסו ושירתו ולחמו והגנו, כי לא יהיה כל צורך בכל אלו. במקום זה אתגעגע לילדיי שיצאו ללמוד בקולג’, כי זה מה שבני 18 אמורים לעשות- ללמוד, ליהנות, לחגוג, לאהוב, לעשות אהבה ולא מלחמה.
מקום בו לא אפתח את יומי עם קפה ועיתון כשברקע מתנגנים הרדיו או הטלוויזיה ומעדכנים אותי בכל מה שהתרחש בשעות בהן נמתי את שנת היופי שלי, שמא אפספס את אסונות היום והלילה. מקום בו מותר לא לשמוע חדשות במשך ימים ובעיתון להתעמק במדורי הספרות, התרבות או הספורט. כמו יוסיי אנדרסון, דמותו השבדית של יוסי בנאי, שעובד האו”ם וגר בפרוור של אופסלה עם אשתו יהונה ושלושת ילדיו - הנס, כריסטיאן ואורסולה ומזדעזע עמוקות מהחדשות ברדיו בהן מדווח כי מועצת האיחוד האירופאי הוציאה תו תקן חדש לגבינת הפרמזן. לחיות במקום שיש בו גבינת פרמזן מקורית נטולת קוליפורמים וסלמונלה ושאר תוספות שלא אמורות להיות בה.
מקום בו יקראו לי מישל או מיקי – כי את השם מיכל הם לא מכירים או לא מצליחים לבטא.
מקום בו אוכל לקחת את רכבי הפרטי ולנסוע ולבקר במדינות השכנות, אלו המקיפות את מדינתי. עם פספורט או בלעדיו, אגיע למקומות חדשים וזרים, אבל לא רעים ועוינים.  
מקום בו לעולם לא אדע את שפתו מספיק כדי להבין את הניואנסים המרכיבים את השנאה, ואמשיך להאמין שהטקסט הוא גם הסאב טקסט ואין בו שום דבר רע חבוי. מקום בו אנשי דת אולי יקראו לילדיי הגאים בשמות גנאי ויאחלו להם נידוי ואף מוות, אבל אף אחד, חוץ מאנשי קהילתם המצומצמת, לא ישמע ולא ידע ולא יהיה לו אכפת מה הם אמרו ומצד שני, יהיה זה מקום בו יוכלו ילדיי להגיע לבניין העירייה המקומי ולהתחתן עם בחיר לבם.
מקום בו אפסיק לקוות ולייחל למחר טוב יותר ורגוע יותר, נטול מלחמות וגזענות ופחדים ורוחות קדים ורוחות רעות.  
אז למה אני לא חיה שם, בחו”ל הזה?
כי בעיקר אני רוצה לחיות במקום בו לא אתגעגע כל הזמן למקום בו אינני נמצאת אבל לבי מעולם לא עזב. לחיות במקום בו אדע לכתוב טוב ולהתחיל אותו בציטוט מפי יל”ג, משורר שחי וכתב לפני 130 שנה, באותה השפה בה אני כותבת, חושבת, אוהבת וחיה היום במקום אחר, בארץ אחרת ובעידן אחר. מקום בו גם 130 שנה אחרי שנכתבו המילים, הן עדיין מדויקות ואקטואליות – והלוואי שלא היו כאלה.

לחיות במקום עליו כתב י.ל גורדון בשירו “ארץ חדשה”:

“שָׁם כָּל אוֹרֵחַ כָּאֶזְרָח יֵאָסֶף וּכְאַחִים יַחְדָּו יִתְּנוּ לוֹ לָשֶׁבֶת; // שָׁם אישׁ יוֹדֵעַ בִּמְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת לֹא יַעַרְכֶנּוּ זָהָב וּכְלֵי כָסֶף,// שָׁם לֹא תִזַּל לַשָּׁוְא זֵעַת אַפַּיִם, אַחֲרִית טוֹבָה שָׁם לִיגִיעַ כַּפַּיִם,// שָׁם שָׂכָר לַכֹּל וּצְרוֹר נָקוּב אָיִן, כָּל יָגַע מֵשִׁיב הוֹן, כָּל זֶרַע פֶּרִי.// גַּם הַמִּקְרֶה הָרָע, רַע לֵב וָעָיִן, נָטַשׁ אֶת רִשְׁעוֹ, לֹא יֵלֶךְ שָׁם קֶרִי. // כָּל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ, כָּל רֶגֶל מוּעֶדֶת, שָׁם יִמְצָא מִקְלָט לוֹ – אֶרֶץ-מוֹלֶדֶת, // גַּם חוֹלֵי אַהֲבָה מָזוֹר לֹא מָצָאוּ מִתִּגְרַת יַד שׂוֹטְנִים מֵעִקְּשׁוּת גָּבֶר,// שָׁם לִכְנַף הָאָרֶץ יַעֲלוּ וָבָאוּ וַאַרוּכָה תַּעַל לָהֶם אֶל כָּל שָׁבֶר.”

במקום בו אפשר ורצוי לשאול את עצמי בכאב אם אין אנו, הדורות שנגזר עליהם או התמזל עליהם להגשים את החלום היהודי בן אלפי השנים והחזון הציוני הצעיר ממנו, ששכחנו מה באמת חלמו, קיוו ושאפו הדורות הקודמים?
האם לא “איש תחת גפנו ותחת תאנתו?” והאם נגזר עלינו לנצח לחיות על חרבנו?
מקום בו יום אחד, בחזון אחרית הימים הפרטי שלי, נוכל לקטר רק על מזג האוויר- כי בנושא הזה באמת אכלנו אותה.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: