יום שישי, 22 בפברואר 2019, י"ז אדר א' ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

סליחה, מחילה וחמלה

משהו אישי | מיכל פיקרסקי הערות והארות יתקבלו בשמחה ובאהבה במייל שלי mipiki@gmail.com או בעמוד הפייסבוק שלי Michal Yuval Pikarski

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

...והימים הם ימי סליחה וחשבון נפש ששיאם הוא יום הכיפורים, בו ייחתם גורלנו, מי לשבט ומי לחסד, מי לחיים ומי למוות.
אני מתבוננת בלוח השנה החדש המקשט את שולחן העבודה שלי ומדפדפת בדפי יומני החדש השוכן דרך קבע בתיקי העמוס (והדפדוף אינו פעולה שאפשר לעשות ביומן האלקטרוני-דיגיטלי- סלולרי) ותוהה עם עצמי ועל עצמי: כאדם חילוני-מאמין, שמדיר את רגליו מבית הכנסת, מסרב לקחת חלק בטקסי החגים (למעט ארוחות החג, שזה לעצמו חטא גדול מספיק), שאינו מכיר ואינו מבקש להכיר את הטקסטים הכתובים בסידורים והמחזורים, שלא מאמין באמת שיושב שם מישהו למעלה עם פנקס ורושם, שעוד לא סגר עם עצמו אם אלוהים קיים או שמדובר ב”סטרט-אפ” הכי גאוני שהמציאה האנושות לעצמה,   
כאדם כזה שאני, מה לי ולכל מסרי-אווירת- קדושת החגים בכלל וליום הכיפורים בפרט? מה זה שתופס אותי במקום הכה רגיש והפכפך עד שהוא מוליד בי את הצורך לעצור, להרהר ולהתכנס בתוך חשבון הנפש?
מי לי ולכל אלו? ורק השנה, רגע לפני פרוץ החגים, איפשהו בשלהי אוגוסט, בימים שבתיקי שכנו להם יחד שני יומני שנה, הנוכחי והחדש ובמשך כמה ימים בכל פעם שנדרשתי לקבוע משהו מצאתי את עצמי פותחת את שניהם במקביל ומחפשת את התאריך כדי לרשום בו, לפתע הבנתי עד כמה גאונית תכנית החגים הפותחים את לוח השנה היהודי. היהדות, הדת היחידה שמשך חודש או יותר מעניקה למַאֲמִינֶיהָ את האמונה שאפשר להתחיל מחדש, את האופטימיות והתקווה שטמונה בידיעה (או באשליה) שאפשר להשיל ולהותיר מאחור דברים ולקחת אתנו, לשנה החדשה, רק את מה שנבחר. את ההבנה שלמרות שאין לנו באמת שליטה על עתידנו ואפילו ידיעה מה הוא צופן לנו (והעתיד זה גם מה שיקרה בעוד 60 שניות מעכשיו), על ההווה ועל ההוויה שלנו, רק אנחנו אחראיים.
ולצורך האנושי הקטן הזה, אני בוחרת להיות מהמאמינים.
והבנתי גם שזה המרד האישי שלי באנשי הכוח והשררה והפונדמנטליסטים והשליחים מטעם עצמם שמנכסים לעצמם את הדת והאמונה ואת המוסר והמוסריות ואת הידע על החוקים והפרשנויות. כל אותם אנשים שעוסקים בפוליטיקה של הדת במקום במהותה הרוחנית, בחוקיה במקום בעקרונותיה, בהַחְמָרוֹתֶיהָ וחומרותיה במקום בהבנה והכלתה. שעסוקים ב”שמירה” על מוסדות הדת, במקום להבין מה הם באו לשרת.
המרד האישי של האישה שמתרחקת מכל מה שמרחיק אותה ממהות הדברים וגורם לה להתעסק בתפל ולא בעיקר. במקרה הזה הטקסים, בתי התפילה, הטקסטים הנוקשים הכתובים בסדר מסוים.
ואם כבר הספקתם לשכוח את כותרתו של הטור (אני כמעט שכחתי בתוך המלל) הרי שהיא “סליחה”. להגנתי אומר שנושא הסליחה והמחילה מעסיק ומרתק אותי גם במהלך השנה ואינני מחכה דווקא ליום הכיפורים או לימים הנוראים כדי לחשוב עליו, אבל התקופה הזו היא תירוץ נפלא לרכז את הדברים.
לא קל לבקש סליחה ועל זה כבר כתב לפני שנים המשורר הנפלא א. ג’ון:       
‏“Sorry Seems To Be The Hardest Word” ואכן רשימת הסליחות שלי תמיד ארוכה ומורכבת. ברשימת ההבטחות שלי לשנה החדשה (כל שנה) מופיע סעיף צמצומה.
אבל לא פחות קשה מבקשת הסליחה, אולי אפילו קשה יותר, זוהי הסליחה עצמה, או בשם הפועל- לסלוח.
באמת לסלוח. בלי “אבל” ובלי “אולי” ובלי “כן, אבל...”. סליחה בלי תנאים מוקדמים.
לסלוח, גם בלי שביקשו את סליחתי, אולי בעיקר כשלא ביקשו אותה.  
לסלוח ממקום של קבלה, הבנה וחמלה.
לסלוח ולמחול ממקום נקי ולא מתנשא.
לסלוח, לא כי אני טובה מהאחר (אני לא), או שונה ממנו (ואני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה, וואלה?!), או מתחנחן או  מְרַצֶּה.
לסלוח בלי לחשוב למי בכלל אכפת אם סלחתי או לא, והאם מי שסלחתי לו יודע או זוכר שהוא עשה לי עוול שדורש את סליחתי.
ולמה לי כל הסליחה הזאת עכשיו? מאיפה הצורך והרצון?
ממקום אישי פנימי כל כך שרוצה להטיב עם עצמו. כי הסליחה משחררת אותי ממטעני ומשקעי ומשקלי העבר ומקלה את המשא שאני נושאת בתוכי ומאפשרת לי לנוע הלאה, קדימה למקום טוב יותר.
כי אינני רוצה עוד להתעסק בחשבונות ובזיכרונות ובחירבושים ובחיטוטים של מי אמר למי ולמה, ומי צדק וכמה פגעו בי ועשו לי ואמרו לי.
כי לא מתאים לי להישאר במקום הקָרְבָּנִי וחסר האונים
וכי עוד יותר לא מתאים לי לקחת את כל אלו במסע חיי.
והאם אני מאמינה שאין דברים ומעשים שאינם ראויים לסליחה? שאין להם כפרה? ומילים קשות שפצעו את הנפש בפצעים שאין להם ריפוי?
כן, אני מאמינה. גם הדברים הקשים והכואבים ביותר שנאמרו ונעשו ופגעו ופצעו ולעתים הותירו אותי מדממת בצד הדרך - הרי הם חלק ממי שאני ובמקום להמשיך לדמם עד מוות אני בוחרת לרפא את הפצע ולהשאיר שם רק צלקת. צלקת שתדהה ותטשטש עם הזמן ולא תכאיב עוד ויודעת, שרק הסליחה יכולה לרפא את פגעיי ופצעיי באמת.  
ובראש רשימת האנשים שאני סולחת להם ובראש רשימת האנשים שהכי קשה לי לסלוח להם, ניצבת אני והסליחה לעצמי.
כי לא באמת אוכל לסלוח ולמחול לכל האחרים אם לא אדע למחול לעצמי.  
וזו הסליחה הקשה ביותר.
כי קל יותר להכות על החזה ולומר “חטאתי, עוויתי, פשעתי” ו”לחכות” למחילת האחר על חטאי, אבל לא באמת (ואני באה מעדה שהפכה את הטכניקה הזו למוטו ולדרך חיים), אבל שום סליחה של שום אדם אחר לא תכסה או תמלא את הבור הזה של הכאב. ושום הלקאה עצמית לא תביא לריפוי.
ומכל התקוות והבקשות, יותר מהכל, אני רוצה להיות מסוגלת לסלוח לעצמי סליחה כנה ועמוקה וחומלת ואוהבת.
ובינתיים גמר חתימה טובה לכולם.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: