יום רביעי, 26 ביוני 2019, כ"ג סיון ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

“בבדידות אנשים הופכים להיות קשים”

קוראים לה טרייסי קראוץ’, רק בת 43 והיא השרה לענייני בדידות בממשלת אנגליה

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

תרזה מיי, ראשת ממשלת בריטניה, עומדת מאחורי המינוי הנפלא הזה. וכך צייצה מיי בטוויטר שלה: “בעבור יותר מדי אנשים, בדידות היא מציאות קשה של החיים המודרניים. אני רוצה שכולנו נתעמת עם זה ונפעל כדי לטפל בבדידות שממנה סובלים קשישים, מטפלים, אנשים שאיבדו את יקיריהם, אנשים שאין להם אף אחד לדבר אתו או לשתף אותו במחשבות ובחוויות שלהם”. צייצה ופעלה.
ואצלנו?
הטלפון מצלצל בתחנה של ער”ן, שעת בוקר מוקדמת ואני במשמרת. אני מזהה את הקול. רק קול בלי שם ובלי פרטים מזהים, ער”ן הוא קו אנונימי גם כשמדובר במתקשרים קבועים. הוא מתקשר כמעט כל בוקר לא כי יש לו באמת מה להגיד או לספר, שום דבר לא ממש השתנה או משתנה אצלו. צילצל כי הוא רוצה לשמוע “בוקר טוב” בקול אנושי. עבר עליו לילה לא משהו וקשה לו לקום הבוקר, אין לו גם ממש בשביל מה. אני מקשיבה לו ומלווה אותו בדרך לכוס הקפה הראשונה שאותה ישתה לבד כמו שיאכל לבד את שאר הארוחות היום, אם בכלל יהיה לו תיאבון. אולי הוא ילך אחר כך לקופת חולים ואם הוא יאגור מספיק כוחות הוא אפילו יצא לכמה שעות למועדונית, אבל לא בא לו. היה לו לילה קשה והוא עייף ועצוב ובודד. פעם הוא היה נשוי, אשתו נפטרה כבר מזמן. יש לו בן אחד ושני נכדים גדולים, אבל הם גרים בחוץ לארץ וכמעט ולא מגיעים. יש לו גם בת, אבל הוא לא מדבר אתה. אין לו מטפלת מטעם ביטוח לאומי, מה פתאום? הוא לא צריך אותה- גאה בעצמאות שלו. פעם הוא עבד והיו לו חברים, כבר שנים אינו עובד, יצא לפנסיה מוקדמת. פעם היו לו תחביבים ועיסוקים, היום אין לו כוח. ואין לו סבלנות לאנשים סביבו. ממני, המתנדבת האלמונית של ער”ן, הוא לא צריך שום דבר רק קצת לדבר כדי להתחיל את היום עם מישהו. אני קשובה ואמפתית ואם הוא מסכים, אני מנסה לעודד אותו לנסות לצאת היום קצת מהבית, אולי לקנות כמה דברים בסופר, אולי לרופא, אולי למועדונית של העירייה. “זה יום מקסים היום בחוץ, לא ממש חם.” אחרי מספר דקות אנחנו מסיימים את השיחה באיחולי בוקר טוב הדדים. זאת בטח לא תהיה השיחה היחידה שלו היום אלינו. גם בערב הוא יתקשר או בלילה, כי בחושך הלבד זה מתגבר.
ואני סוגרת את השיחה וחושבת על האנשים הבודדים בשיר של הביטלס:
‏All the lonely people, where do they come from?
‏ All the lonely people, where do they all belong?
בדרך הביתה אני שומעת גלי צה”ל. הפרסומת מדברת ישר אלי - “כשחייל בודד משתחרר מהצבא, הוא מזדכה על הנשק שלו ועל המדים שלו, אבל הוא אינו מזדכה על הבדידות”.
בין לבין מציצה בנייד (לא בנהיגה) ורואה שיש לי הודעות ווטסאפ, ושיחות שקיבלתי בזמן שהנייד היה סגור והודעות כתובות. חלקם מהבנק, או מחברה שמציעה לי כל יום הלוואות בריבית שוק שחור, אבל חלקם מהאנשים שלי, אלו שאני רוצה שיתקשרו, אלו שאני רוצה לדבר אתם.
ואני חושבת על כך שאנחנו חיים בתקופה הכי טכנולוגית אבר, וכולנו זמינים רוב הזמן לרוב האנשים בעשרות דרכים שלא היו פעם, וכמה שהזמינות הטכנולוגית גדלה, ככה הלכה ונעלמה הקהילתיות ותחושת היחדנס והתפשטה מגפת הבדידות בעולמנו.
כן מגפה, כמו המגפה השחורה של אירופה בימי הביניים. כזאת שגם הורגת. כי הבדידות הורגת. לא במובן המטאפורי, אלא ממש בפועל. תוצאות מחקרים מהשנים האחרונות מעידות כי אנשים בודדים נתונים בסיכון גבוה יותר למחלות לב, השמנה, סרטן ולחץ דם גבוה. האפקט הפיזי של בדידות משתווה לנזק הנגרם מעישון של 3/4 קופסאות סיגריות ביום. ועוד לא אמרתי שום דבר על התמכרות לסמים ואלכוהול ועל פגיעות עצמיות מסוגים שונים. וכל אלו דברים שהורגים אנשים. ואיזה מוות עצוב זה למות מבדידות.
ולבדידות אין גיל, מגזר, מגדר, או צבע. היא אינה מבחינה או מפלה בין גברים לנשים, צעירים ומבוגרים, עשירים או עניים, משכילים או חסרי השכלה, נשואים או רווקים. היא נוגעת בכולם.
זה נכון שבדידות היא לרוב תחושה סובייקטיבית. רגעי הבדידות הגדולים ביותר שחוויתי בחיי היו דווקא ברגעים שהייתי מוקפת באנשים. פתאום הרגשתי לא שייכת ולא מובנת ונמצאתי במקום שאני לא רוצה להיות עם אנשים שאני לא רוצה להיות אתם. את הבכי הכי עצוב ומשמעותי בחיי, בכיתי בחדר האמבטיה בביתי, כשהמשפחה שלי נמצאת במרחק שתי דלתות סגורות. אבל גם ברגעים הכי בודדים שלי הבנתי שהבדידות שלי היא אישית וזמנית. לכל אדם יש מקומות ורגעים ושעות וימים ואפילו תקופות כאלה בחייו.
אבל אני מדברת על הבדידות האחרת- הקשה והאכזרית יותר. כזאת שבה האדם משווע לקשרים אנושים משמעותיים בחייו, וחסר אותם לגמרי. כשהזמני הופך לקבוע. כשסלעי המציאות בהם הוטח שוב ושוב, או הקשיים שאין להם סוף, או האסונות שחווה, או הזקנה, או המחלה, או האישיות שלו- כל אלו בודדו אותו ממעגל החיים וממעגלי החברה ואפילו מהחמלה האנושית והפכה אותו לאדם קשה ונוקשה ולכוד ומכודרר בבדידותו ובעיצבונו.
כמו זה שדיבר אתי במשמרת הבוקר שלי בער”ן וגם ההיא שתתקשר בערב ובלילה.
אז אם קראתם עד פה, והרגשתם פעימה של עצב ודגדוג בשריר החמלה, עשו עם זה משהו. למשל, תקפצו לבקר את ההורים, או תתקשרו לסבא או סבתא או לדודה המבוגרת שכבר המון זמן לא דיברתם אתה; חבקו מישהו שזקוק לחיבוק ולא מעז לבקש; חפשו את הנשמות הבודדות סביבכם - לא תאמינו כמה יש כאלה- ונסו לצרף אותם לחייכם, אפילו בקטנה. חפשו מסגרת להתנדב בה, רצוי כזאת שמטפלת באנשים שנבעטו החוצה ובדידותם זועקת ומבקשת את חברתכם.
בדידותם המופרת תּוֹדֶה לכם. גם בדידותכם.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: