יום חמישי, 09 ביולי 2020, י"ז תמוז ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

יצא לאור

ראיון ספונטני עם דניאל בוקובזה מאת: גאילי שיף

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

גאילי שיף

הוא יצא מהארון בגיל 21, כשהיה חייל ותלמיד ישיבת הסדר.
חלק מחבריו התקשו להאמין, חלקם לא פגשו מימיהם הומו.
הסביבה קיבלה, הרבנים הכילו.

סערת ההומוסקסואלים והדתיים – גרסה חדשה

זהו סיפורו של בחור בן 23, שגדל בשוהם במשפחה דתית בת חמישה ילדים. הוא עשה את המסלול הרגיל, כמו כולם – יסודי ב’אבני החושן’, ישיבת נחלים, גיוס לצבא במסגרת ישיבת ההסדר עותניאל ושירות בנח”ל. בתוך המיינסטרים הזה, חי לו ילד קצת בודד בשם דניאל, שכבר בגיל צעיר מאוד ידע שהוא לא כמו כולם.
מאיזה גיל ידעת?
“זו שאלה מאוד בנאלית שמרבים לשאול אנשים הומוסקסואלים – מאיזה גיל ידעת? אין גיל שבו מגלים פתאום, זו לא הארה. הזהות המינית ההומוסקסואלית היא טבעית כמו של כולם. הגיל שבו כל ילדה התחילה להתעניין בבנים, הגיל שבו כל ילד התאהב בילדה חמודה בכיתה המקבילה, זה הגיל שבו אני הרגשתי את אותם הרגשות בדיוק, רק שהבנתי שאני מרגיש אותם כלפי בנים ולא בנות. זו היתה הכרה מאוד מפחידה, כי בזמן שאני גדלתי, האינטרנט היה פחות נגיש ופתוח ולא היתה לי שום דרך לדעת אם מה שאני מרגיש הוא בסדר. נורא פחדתי שיידעו, פחדתי שזה אומר עלי כל מני דברים, שזו מחלה. לא הכרתי את המושג הומו, אלא כאיזושהי קללה שגם אותה לא לגמרי הבנתי”.
דניאל עבר את שנות ההתבגרות הראשונות ולאחר סיום בית הספר היסודי המשיך לישיבה התיכונית בנחלים. המחשבות ותחושת השונות לא עזבו אותו. גם בשנים אלו הקפיד לשמור על סודו ולא שיתף אף אחד במה שמתחולל בתוכו.
איך עוברים את גיל ההתבגרות בהסתרה כזו ועוד בישיבה תיכונית?
“הישיבה התיכונית זו התקופה הקשה ביותר כי היא אינטנסיבית מאוד מבחינת האינטראקציה עם בנים ומצד שני היא הכי סטרילית מבחינת הדיבור על מיניות בכלל ובטח שלא על מיניות שונה. זו תקופה של הרבה מאוד חששות ולבטים ושאלות קיומיות ואמוניות והרבה “למה אני?”  ו”מה אפשר לעשות עם זה?” ואת כל המחשבות הללו אני עובר לבד, עם עצמי. זה בהחלט משא כבד”.
בשלב כלשהו, בכיתות הגבוהות, דניאל פנה לעזרתו של אחד המורים שלו. הלה הציע לו ללכת לטיפול פסיכולוגי, אבל דניאל בחר שלא לפנות לטיפול. “באותו שלב כבר לא נזקקתי להבהרות ולא היו לי ספקות,  היתה בי ידיעה וודאית שזה מי שאני ואף טיפול פסיכולוגי לא יוכל לשנות את העובדה הזו. בגילאים האלו כבר הסתובבתי עם חבר’ה מבוגרים ממני, נחשפתי לעובדה שאני לא יחיד ושונה בעולם והטלתי ספק ביכולת “לטפל בבעיה”.
הרבה מההפניות לטיפול נובעות מהגישה שנטייה מינית היא בחירה ושאפשר לשנות אותה. מה דעתך, האם זהות מינית היא מולדת, או בוחרים אותה?
“אני חושב שהיום ישנה הבנה שהזהות המינית והנטייה המינית היא עניין מולד ורוב הציבור, גם הדתי, מבין את זה. ככל שמדובר בתכונות נרכשות אל מול מולדות, אני אומר שיש דברים בחיים שאנחנו לא נולדים איתם אלא רכשנו אותם, גם אם לא בחרנו לרכוש אותם. התכונות הללו הופכות להיות חלק מאיתנו בצורה לא פחות אותנטית מאשר אם נולדנו איתם, כך שבעיניי זה לא משנה בכלל.
בסופו של דבר, אף רב לא היה מחתן את הבת שלו עם מישהו שעבר טיפולי המרה, אז כנראה שגם הם מבינים שאין כאן עניין של בחירה”.
את שירות הצבאי עשה במסגרת ההסדר בישיבת עותניאל. הישיבה הזו, השוכנת בגב הר חברון, בעלת אורייטניציה דתית לאומית אבל דניאל פגש שם קשת מגוונת של דעות פוליטיות וסגנונות חיים. בישיבה מורגש גם קו חסידי, שמתחבר מאוד לרגש ולדברים הפונים אל הלב ואולי זה מה שאפשר לדניאל לצאת מהארון דווקא שם.
“בגיל 21, בישיבה, התחלתי לדבר על זה. היו חברים שידעו כבר, כי יצאתי מהארון קודם מחוץ לישיבה, אבל הרבה מאוד הופתעו. אני יודע שעבור חלקם זה היה המפגש הראשון עם מישהו שמזהה את עצמו כחלק מהקהילה”.
איך היו התגובות בישיבה?
“הרבה שאלות, גם מצד הרבנים וגם מצד התלמידים והיתה גם הרבה אמפטיה. יצאתי מהארון כשהייתי מאוד בטוח בעצמי ואני מניח שזה היה מורגש, כי לא הציעו לי טיפולי המרה או שיחות עם פסיכולוגים. גם החברים בשוהם הגיבו ממש טוב וגם בקהילה ובבית הכנסת ביישוב לא נתקלתי בהומופוביה או ניכור”.
זה מאוד מפתיע, בעיקר נוכח אותו “מכתב הרבנים” וההתבטאויות של רבנים ואנשי חינוך דתיים בזמן האחרון.
“אני לא חושב שהאמירות האלו מעידות על הכלל. אני חושב שיש באמירות הללו התעלמות ועיוורון מרצון מול המציאות. אלו הן אמירות לא אחראיות של דמויות רבניות שלא נותנות מענה לשאלות חשובות של זהות ולא מאפשרות מרחב מחייה לאנשים אחרים בתוך הקהילה הדתית. ככלל, יש היום הכרה בטוטליות של הנטייה המינית ובחוסר היכולת להמיר אותה. אני לא חושב שהשיח הדתי היום נמצא שם באמת. השאלות על הפרק בימים אלו הן, מה עושים עם זה? איך חיים ומקיימים חיים דתיים ממקום של הומוסקסואליות? אלו השאלות שהמנהיגים הדתיים צריכים לתת את הדעת עליהן”.
האם רוב הדתיים שאתה מכיר שיצאו מהארון, עזבו את אורח החיים הדתי?
“לצערי הרבה מאוד הפסיקו להיות דתיים, אני מניח שזה בעיקר כי הם מגיעים למבוי סתום והם לא מקבלים את התמיכה והעזרה הדרושים כדי לשמור על שני הדברים ביחד ולחיות בשלום עם עצמם כבעלי זהות דתית”.
דניאל מתגורר היום בירושלים והוא מתפלל במניין ‘שירה חדשה’ בעיר ובמניין ‘יחד’ בתל אביב, של הרבנית חנה פרידמן ואביעד פרידמן, שם מתפללים רבים מהקהילה הדתית הגאה.
יש בכלל קהילה דתית גאה?
“יש. ואפילו גוף שנקרא בשם זה ומונה למעלה ממאה חברים. מי שגדל במשפחה דתית ומאמין ואוהב את אורח החיים הזה, לא צריך לעזוב או להיות נעזב בגלל הנטייה המינית שלו”.
רוב ההומואים הדתיים שהוא מכיר יצאו מהארון בשלב מאוחר יותר מאשר חבריהם החילוניים, בסביבות שנות ה-20 לחייהם. “אני חושב שהגיל יורד בשנים האחרונות”, הוא אומר, “בעשר השנים האחרונות יש מודעות ונגישות כל כך גבוהות לנושא, שהפתיחות של הציבור הדתי מתחייבת וזה ניכר”.
האם יש יחס שונה כלפי הומואים בהשוואה ללסביות בציבור הדתי?
“בכלל בציבור יש יחס שונה כלפי לסביות, שנתפסות אולי כפחות מאיימות, למרות שגם כלפיהן יש את אותו המנגנון וגם הן חוות את החוויה הקשה של הארון. אני מניח שאצל הדתיים, בגלל שהאיסור ההלכתי יותר אפור ביחס אליהם, יתכן והיחס פחות נוקשה וגם בינן לבין ההלכה היחסים יותר אפשריים”.
אגב הומופוביה, ישנם לא מעט סיפורים על התנסויות מיניות בין בנים בישיבות. האם אתה חושב שהיחס החד משמעי בנושא הזה, קשור לרצון למנוע את ההתנסויות הללו או להבהיר שהן אסורות?
“כתופעה, זה קורה. גיל ההתבגרות הוא גיל של סקרנות וגילוי של מיניות וזה יכול להגיע להתנסויות ברמות שונות. אני חושב שהעובדה הזו היא מה שגורמת לרבנים לא פעם לבטל את הנטייה ולומר, ‘זו רק התנסות של גיל ההתבגרות’. אבל העובדה היא, שיש מי שזה ממשיך איתו הלאה. מה שחשוב יותר להבין הוא, שהומוסקסואליות זה יותר ממשיכה מנית. זו תחושה של התאהבות והשלמה רגשית ויחסים הדדיים מלאים. אני מוצא את ההשלמה הרגשית שלי עם גבר ולא עם אישה וזה בעיקר מה שמבדיל אותי מאותן התנסויות חד פעמיות של גיל ההתבגרות”.

בגיל 20, קצת לפני שיצא מהארון בפני חבריו, הוא סיפר להורים. דניאל, הרביעי מבין ארבעת הבנים והבת, התקבל בבית באהבה ובהבנה. מבחינתו, הקבלה הזו היא המשמעותית והחשובה בכל הנוגע להמשך דרכו והחוסן הנפשי שלו. הוא בחור חכם ומוכשר, פיקח ומצחיק וחיי חיים מלאים וחברתיים חסרי מועקות. “הכרתי חברים שיצאו מהארון והמשפחות נידו אותם וניתקו איתם את הקשר. אני מאמין שבני אדם נאהבים, חיים חיים טובים ולא פוגעים בעצמם. מי שחווה חוויות של דחייה ונידוי, יגיע למקומות לא טובים עם עצמו. זה המסר שלי להורים ולא משנה מאיזו חברה הם באים, תאהבו את הילד שלכם, כי זה המפתח לחיים שלו בעתיד”.
במה החיים שלך, כהומו דתי, שונים מאלו של הומואים חילוניים?
“אני מאמין שלערכים אין מגדר. הערכים שספגת בבית, בבית הספר, בתנועה, הם אלו שאתה תממש כאדם בוגר. אני עצמי קיבלתי ערכים של משפחה, אהבה ומונוגמיות ואני מיישם את זה גם בחיים שלי. זה יותר קשה בקהילה ההומוסקסואלית מהרבה מאוד בחינות, אבל זה גם האתגר, למצא את האנשים שיש להם את אותו עולם התוכן והערכים שלי”.
עד כמה חשוב לך להקים משפחה בעתיד?
“זה הדבר הכי חשוב לי. אני רואה את עצמי חי במסגרת זוגית ומשפחתית. את הילדים שלי אביא בדרך אחרת, כנראה במסגרת של הורות משותפת עם אישה, אבל במהות, תהיה משפחה ויהיו חיי משפחה, זה העתיד שלי ללא ספק”.
אם הייתי שואלת אותך היום, האם היית בוחר להיוולד אחרת?
“אני מאמין שיש דינמיות תמידית בנפש. אני מאוד שלם עם עצמי היום ועדיין לפעמים יש מחשבות על למה זה קרה לי. בתקופה שהחברים שלי מתחתנים זה מבאס אותי מאוד, כי זו מראה לאיך החיים היו יכולים להיראות ‘אילו’ ואיך הם היו מתוכננים להיות, אבל רוב הזמן אני חי בשלום עם עצמי ומאמין שאגיע לזה גם”. ■
 

שאלון אסוציאטיבי

צבע – סגול.
ספר - יונה ונער, מאיר שליו.
תכונה שאני אוהב בעצמי – כנות.
תכונה שאני לא אוהב בעצמי – רחפנות.
תחביב – אפיה.
תוכניות לטווח קצר – מסיים קורס מדריכי טיולים בווינגייט והולך להדריך ב”מסע ישראלי” לגיבוש וחיזוק הזהות היהודית והישראלית.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: