יום שני, 24 בספטמבר 2018, ט"ו תשרי ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

החוויה שנשארה לי...

טיול, טרק, מסע או אולי סתם חופשת בטן-גב, עם חברים או משפחה ואולי סתם לבד - בסוף תמיד יש את החוויה ההיא המסוימת שנשארת אתנו לתמיד. מפחידה, מצחיקה, מבאסת או מגוחכת - אחרי ככלות הכל, אותה אנחנו זוכרים. היא זאת שצובעת את הטיול או החופשה כולה בצבע המיוחד שלה.

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

טיול, טרק, מסע או אולי סתם חופשת בטן-גב, עם חברים או משפחה ואולי סתם לבד - בסוף תמיד יש את החוויה ההיא המסוימת שנשארת אתנו לתמיד. מפחידה, מצחיקה, מבאסת או מגוחכת - אחרי ככלות הכל, אותה אנחנו זוכרים. היא זאת שצובעת את הטיול או החופשה כולה בצבע המיוחד שלה.

ביקשנו מאנשים לספר את חווית הטיול שלהם.

השמות בדויים והסיפורים אמתיים לגמרי וכולם של תושבי שוהם.

והמסקנה היחידה - הכל יכול לקרות לכל אחד מאתנו.

באנגלית אומרים to expect the unexpected ובעברית לצפות לבלתי צפוי, כי הטיולים הם תמיד אוסף של דברים בלתי צפויים אפילו אם תכננתם הכל מראש 24/7. וזה תמיד נופל על הפער הזה שבין החלום, שלא לומר הפנטזיה, לבין המציאות. כמו למשל הפנטזיה על שדה התעופה על שלל הקניות בו וטיסה נעימה ליעד קסום. בפועל- שעה וחצי ארוכה בתור לבידוק הביטחוני, אין מקומות לכל המשפחה יחד בטיסה שיש עליה אוברבוקינג מטורף, כוס קפה במחיר של דירה, המושבים במטוס שקטנו באופן לא ברור מאז הטיסה הקודמת והמזוודה שלא הגיעה; או הפנטזיה ההיא, שמתבססת על סרטוני הפרסומת של נסיעה נעימה ברכב מפנק - אבא ואמא מקדימה ושני ילדים מתוקים במושב האחורי, המוסיקה מתנגנת והשיחה זורמת והרכב משייט לו בין נופים קסומים. בפועל - אבא ואמא עצבניים במושבים הקדמיים שתמיד קטנים וצפופים מדי, הוויז נתקע ומאחור שני מלאכי הגיהינום רבים, בוכים, מנדנדים ולא מרגישים טוב. את הנוף מי מצליח בכלל לראות והרכב ידני כי באירופה לא מאמינים ברכב אוטומטי. והמלון המפנק על שפת הים, שהוזמן על סמך התמונות וחוות הדעת, מתגלה כמלון קטן זנוח במרחק הליכה של חצי שעה מהחוף. התמונות צולמו כנראה במקום אחר וחוות הדעת נכתבה על ידי בעל המלון ואשתו. וחופשת בטן- גב שהתחרבשה בגלל וירוס הבטן או פציעה קלה אך משביתה. או חלום האדרנלין של נסיעה ברכבת הרים הכי מפחידה בעולם בלונה פארק הכי שווה באירופה שמתחילה בשעה של תור אינסופי בשמש הקודחת, החלום הרומנטי לראות את הקפלה הסיסטינית במלוא הדרה או את פסל דויד במלוא עירומו, שלא כלל עוד מיליון תיירים מיוזעים באיטליה הרותחת בעונת הקיץ. ומי בכלל ידע שצריך להזמין כרטיסים מראש באינטרנט? וההסתמכות המאוד הגיונית על וויז וגוגל מפות, רק כדי לגלות שהסים המקומי לא עובד או שהסוללה מתה ברגע האמת. ומי בכלל זוכר איך קוראים מפה?

ועוד לא דיברנו על הבדלי המנטליות ומחסומי השפה ושאר גורמים בלתי צפויים שיכולים להפוך כל אירוע לתקרית וכל מפגש אקראי לחוויה מכוננת.   

בו בזמן, בעולם מקביל של הפייסבוק ואינסטוש, החופשה של כולם נראית כמו שאתם חלמתם על שלכם.

בעצם גם שלכם נראית ככה.

 

גילי - המוזיאון מעבר לפינה

גילי נסעה עם שני מתבגריה לשבוע בברלין. הם התארחו במלון בצד המערבי של העיר, זה הנושק לצד המזרחי. ביום השני או השלישי לטיול החליטו לסייר במוזיאון היהודי ובהיותם אנשים מסודרים ואחראים (אבל נטולי אוריינטציה מרחבית, מסתבר) הם בדקו את המסלול למוזיאון וגילו שעליהם לקחת רכבת תחתית בתחנה המרוחקת רבע שעה הליכה מהמלון, לנסוע מספר תחנות ולרדת בתחנה הקרובה למוזיאון ומשם עוד כמה דקות הליכה בעקבות השילוט, עניין של עוד רבע שעה הליכה וכמה אנשים שסייעו להם בהכוונה. זה לקח להם שעה להגיע למוזיאון, אליו הגיעו עייפים אך גאים ביכולתם לנווט בעיר הזרה. למחרת היום המליצו להם במלון על מסעדה נחמדה הנמצאת כמה דקות הליכה מהמלון קרוב לצ’ק פוניט צ’רלי, נקודה מאוד מוכרת לתיירי העיר. שמחים וטובי לב יצאו בני המשפחה מהמלון ופנו, על פי ההנחיות ושלא כהרגלם, ימינה מהמלון. הליכה מתונה של 3 דקות ומולם ניצב, במלוא תפארתו, המוזיאון היהודי.

דורית – המפלים הלא מחליקים, או שכן...

אמא אבא ושלושה ילדים יוצאים לטיול בר מצווה של בן הזקונים בתאילנד. אחרי 27 שעות של טיסות דרך מוסקבה ובנגקוק הם מגיעים לצ’אנג מאי, שהיא סוג של לונה פארק בטבע. למחרת בבוקר הם יוצאים לסיור- טיפוס ב”מפלים הלבנים” שנקראים באנגלית “Sticky Falls” כי הם מתאימים לטיפוס ולא מחליקים עליהם, או ככה לפחות זה מוצהר. רוב הטיפוס עבר ממש בשלום, חוץ מאבן אחת שלא שמעה שבברושור כתוב שלא מחליקים עליה ובדיוק עליה החליק חתן הבר מצווה שסיים את החוויה עם אף מדמם ושבור והוראה מבית החולים המקומי - שלא לעשות שום פעילות שמסכנת את ההחלמה בימים הקרובים. רוב הפעילויות שם די מסכנות את ההחלמה של אף שבור, מתברר. “אבל הוא היה ממש גיבור ולקח את הבאסה

בסבבה” מספרת אמו בגאווה. מה שלא מנע ממנו בתום הטיול לדרוש טיול תיקון במקום אחר. האמת, צודק.

זוהר – המכשפות והפסקת המים

איש עסקים בנסיעת עסקים מגיע מאוחר בלילה למלון הכי מפואר (וכמעט היחיד) בפריטאון בירת סיירה לאון. פקיד הקבלה מקבל את פניו ומתנצל שבעיר יש הפסקת מים מזה יומיים ובגלל השעה המאוחרת, רק מחר ידאגו להביא לחדר מים לרחצה ולשתייה. 35 מעלות ו-95 אחוזי לחות והאיש מזיע מהדרך, עולה לחדר, מחליף לבגד ים וקופץ להתרעננות בבריכת השחייה של המלון. הכי קרוב למקלחת שיש. למחרת מגיעה לחדר חדרנים ובידיה מים מינרלים לשתייה ושני גלונים של מים ל”מקלחת”. לא רענן במיוחד מגיע איש העסקים בבוקר למשרד לפגישה. את פניו מקבלת מזכירת החברה, אישה צעירה ומשכילה בוגרת אוניברסיטה ומולה פרוס העיתון היומי בו מסביר מפקד המשטרה המקומית ברצינות גמורה כי האשמה בתקלה של הצינור הראשי בעיר נופלת, ללא ספק, על המכשפות והקללות שלהן. “העיר שלנו מדרדרת, לאן עוד נגיע?” נאנחת המזכירה בייאוש מול העיתון, “בגלל מה שאמר מפקד המשטרה?” שואל האיש המערבי בחיוך. “לא”, היא עונה ברצינות “בגלל המכשפות”.

יעל - מיומנות של לוחמת מחיל החינוך

אי שם בשנת 1998 טרום עידן הדיגיטציה והרשתות החברתיות, ימי הזוהר של מצלמות הפילם הישנות והטובות. ויעל, חיילת משוחררת, מסיימת טיול “אחרי צבא” ארוך שכלל את הודו, נפאל, תאילנד ובורמה, בכמה ימי מנוחה בקוסומוי. פינוק בבונגלו פרטי, קו ראשון לים.  

הימים ימי מונדיאל ובאותו הערב כולם הלכו לצפות בגמר (צרפת נגד ברזיל, אם חשוב לכם) ויעל, שכבר נמאס לה מכל הכדורגל הזה, מחליטה לוותר וללכת לישון. מעל המיטה יש חלון. באמצע החלום היא שומעת את החלון נפתח ומזהה שיש שם מישהו. בתנועת נינג’ה של לוחמת מיומנת (בכל זאת מורה חיילת במיל.) היא מצליחה לטרוק את החלון על הפולש ההמום ולנעול אותו ואז רצה לשירותים ונועלת את עצמה בפנים. כלואה בשירותים היא בטוחה שהוא הצליח להיכנס לבונגלו ולגנוב את המצלמה שנשארה בחדר והנה הלכו תמונות הטיול בעצם הטיול כולו נחרב, כי מה שווה טיול אם אין תמונות ממנו.

אחרי שעה ארוכה ומיוסרת בשירותים כשהיא מתאבלת על המצלמה הגנובה והתמונות האבודות היא שומעת את החברים חוזרים שמחים וטובי לב (צרפת נצחה, למי שחשוב לו לדעת) היא קוראת בצרחות למ’, חברה לטיול, ורק כשהוא נעמד בכניסה לבוגנלו הנעול היא מעזה לצאת ולגלות, באופן מפתיע, את החלון נעול והמצלמה נחה בשלווה במקומה.

השנה היא חזרה לביקור בקוסומוי השונה כל כך. את הבונגלו, קו ראשון לים, היא לא מצאה.  

לביאה ואבי - ציונות במקום הכי מפתיע

שישה חברים המחולקים לשלושה זוגות על שלושה אופנועים במסע לארצות סקנדינביה, הקרירות גם בעונת הקיץ, הכולל סיור רכוב בין עיירות קטנות שכוחות אל ונטולות ישראלים (אבל גם תיירים ממקומות אחרים בעולם אין שם ממש) ולינה במלונות דרכים קטנים לאורך המסלול.

לנורבגיה הגיעו המטיילים במעבורת היישר למלון קטן הממוקם קרוב למעבורת. סקנדינביה בקיץ נהנית מאור יום כמעט לאורך כל היממה וכך מצאו את עצמם המטיילים שותים בירה ואוכלים ארוחת ערב המלווה בשיחה נעימה עם הצוות האדיב. למחרת בבוקר הגיע למקום בעל המלון שמעולם לא פגש ישראלים והיה אחוז התרגשות מעצם הגעתם למלונו. אבי, שנכנס אתו לשיחה, שמע על הישראלים הנפלאים שתמיד מוכנים להגיע ולעזור בכל מקום בעולם בכל צרה או אסון. הוא עצמו מקוסובו והוא זוכר כמה הישראלים עזרו להם (דווקא מלחמה שישראל לא התערבה בה – מ.פ). בשיאה של שיחת הציונות  אוסף האיש רמקול בלוטוס' שמוצע במקום ומעניק אותו לאבי שיתן אותו לבנו “החייל המשוחרר”. הרמקול עבר את כל סקנדינביה על האופנוע והגיע ליעדו בשלום.

מירב – לשחות עם דולפינה

סיפור מהארץ, אבל ישן. שתי חברות צעירות ירדו לאילת. האחת מהן בתחילת הריונה אבל לא שום דבר שניתן לראות בעין בלתי מזוינת. ביום השני הן קפצו לריף הדולפינים לצלילה עם הדולפינים. במהלך ההדרכה לפני הצלילה דאג המדריך להנמיך ציפיות והסביר שהדולפינים הם חיות עצמאיות ודעתניות ולכן יש סיכוי רב שהדולפינים כלל לא יתקרבו אליהם במהלך הצלילה. “תלוי במצב הרוח שלהם היום, וכמה בא להם לפגוש אנשים זרים”. למים הן נכנסו נטולות ציפיות ומאוכזבות מראש. כמה דקות של שחיה ואל אחת מהן מגיע דולפין שמתעקש לשחות, ללטף, לנשק, להתכרבל ולהתערסל. הכי מפתיע שיש. מכיוון שבצלילה עסקינן - אין שום אפשרות לשאול את המדריך המופתע במה מדובר. אז היא מתמסרת לדולפין שמתקשה לשחרר ולעזוב. בסופה של צלילה הן עולות לחוף ומיד כשהן מסירות את המסכה המדריך שואל אותה: “את בהריון, נכון?” החברה המופתעת מודה שכן אבל ממש בהתחלה. “הדולפין שהגיע אלייך היא דולפינה והיא בהריון והרגישה שאת בהריון ובאה למפגש הריוניות אתך.” שום הסבר אין לזיהוי הזה, חוץ מזה שכנראה לדולפינים יש אינטליגנציה אחרת שאנחנו לא מבינים.

נורית – המרוץ למלון באמסטרדם 

אמא ובת עשרה טסו לאמסטרדם. הכל היה מתוכנן מראש כולל לו”ז מסודר לכל יום במהלך השבוע ודרכי ההגעה משדה התעופה למלון בעיר. מספרת נורית “ידענו איפה אנחנו נוחתות ואיזה רכבת לקחת ובאיזה תחנה לרדת כדי להגיע למלון, ידענו שיש 5 דקות הליכה מתחנת רכבת עד למלון. כשנחתנו שמנו לב שהסוללה שלי כבתה בנייד וכרטיס הסים של הבת לא עבד. וככה מצאנו את עצמנו נטולות גוגל ומפות. ירדנו מהרכבת והתחלנו לשאול אנשים אם הם מכירים את המלון ואפילו ביקשנו מהם לכוון אותנו דרך הניידים שלהם. ממש המרוץ למיליון. כשזה לא עזר, נכנסנו למלון אחר לבקש עזרה ופקידת הקבלה הוציאה מפה שמכוונת אותנו למלון שלנו. רק שהתברר שמדובר במפה המיועדת לרכבים ולא להולכי רגל. המשכנו לחפש כשאנחנו עם מזוודות והשעה כבר 21:00 אומנם עוד אור יום ובכל זאת אבל כבר התחלנו לפחד שנשאר לנצח אבודות באמסטרדם. נכנסו לעוד מלון וביקשנו להזמין מונית. הנהג הגיע מחויך וכשנכנסנו למונית הוא התנצל, נסע 2 דקות ועצר מעבר לצד השני של הכביש....”  

סיגל – לאכול עם העיניים

לפני כמה שנים החליטה סיגל להגשים חלום ולצאת לסיור קולינרי הכולל סדנאות בישול, שף צמוד, לינה בטירה מפוארת וארוחות במסעדות מישלן בחבל דורדון בצרפת.

ואכן ביום הראשון של הטיול קמו משתתפיו משנת לילה בטירה הקסומה לארוחת בוקר מפוארת במיוחד שהכין השף הצמוד שכללה את כל סוגי הסלטים, גבינות עתירות שומן, לחמים טריים שנאפו במקום, קרואסונים, חביתות מכל הסוגים וקפה אולה. לא משהו שאפשר לדלג עליו או לא לטעום מכל מרכיביו. אומרים שארוחת הבוקר היא הארוחה הכי חשובה במהלך היום, אז גם מבחינה בריאותית הייתה הצדקה. המדריך, עודד את משתתפי הסיור לסיים עם ארוחת הבוקר כדי לצאת לסיור הראשון. נסיעה לא ארוכה בנופים הקסומים של העמק הביאה אותם ל.... מפגש עם השף המקומי וארוחת צהריים במסעדת שני כוכבי מישלן. כמו שהובטח. אבל אי אפשר להכניס כלום לבטן, באמת שאי אפשר. “עוד ביס אחד והיו מאשפזים אותי”, מסבירה סיגל “כך שאת הארוחה הזאת אכלתי רק בעיניים וגם את הלב”.  

שירית – מה לא עושים בשביל סייל טוב?

שלוש חברות מחליטות לנסוע יחד בשיא החורף לטיול קניות בברלין. בדגש על קניות. הן מחליטות ביום הראשון לצאת מהעיר לסיור בדרזדן, גם קצת תרבות (בכל זאת חו”ל וכל זה) אבל גם כי יש שם חנויות מגניבות. עניין של שעתיים נסיעה באוטובוס מברלין. האוטובוס יוצא מברלין בשעה 6:20 כי חבל על כל דקה ועל כל חנות. מכיוון שמדובר ביום הראשון לטיול אין להן עדיין טלפון עם סים מקומי ובעברית אין עדיין גוגל זמין ויש לסמוך על המפות הישנות והטובות הפזורות ברחבי העיר, כמו פעם. ב-5:00 לפנות בוקר (בערך) ובטמפרטורה ידידותית של co5 מעלות הן עולות על הרכבת התחתית לכיוון האוטובוס, מרחק של 4 תחנות. אחרי שתי תחנות מחליטה שירית, בלי שום סיבה, שהרכבת בכלל נוסעת לכיוון ההפוך והן יורדות ממנה בתחנה זרה ואפורה והן לבד בקור אימים. כל תסריטי האימה עוברות בראשיהן (ויש לא מעט כאלה), הרכבת הראשונה שעוברת מחזירה אותן לתחנת המוצא. שם הן רצות למפה ומתפללות שלא לטעות שוב ומוצאות את עצמן מתרוצצות 20 דקות בין הרציפים רק כדי להגיע לרציף הנכון ולגלות שזה הרציף שעליו עלו לרכבת. לאוטובוס הן הצליחו להגיע בדקה האחרונה, קפואות ומבוישות. 

תמיר – אחרי לחיל הים (אבל האמריקאי)

לפני המון שנים משפחה צעירה של אמא, אבא ושני ילדים קטנים מטיילת ברחבי ארצות הברית. אי שם במדינת ניו יורק אחרי שעות של נסיעה וטיול הם עוצרים את האוטו ליד מוטל דרכים

שכמוהו יש עשרות אלפים. אב המשפחה יורד מהאוטו וניגש לפקיד הקבלה לברר אם יש חדר ומה מחירו. פקיד הקבלה מסתכל על האב ועונה

בשמחה שיש חדר למשפחה והמחיר הוא כך וכך “אבל בשבילך, ”Marin Guy” (איש מארניס) יש הנחה של 20%”, אומר הפקיד הפטריוט אמריקאי. ותמיר, שאינו מבין לחלוטין את הטוב הזה שנפל עליו, מציץ על חולצתו ומגלה שלבש את “חולצת המארינס” שנקנתה, אחר כבוד, שבועיים קודם לכן בשוק ראש העין ב 20 שקל. גם הפספורט הישראלי לא הצליח לשכנע את הפקיד כי מדובר על אזרח מארץ אחרת ומילואימניק גאה בצבא אחר. מכיוון שתמיר הוא בוגר חיל הים (הישראלי) הוא לא התעקש להעמיד את הפקיד על טעותו וקיבל את ההנחה בשמחה.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: