יום רביעי, 23 במאי 2018, ט' סיון ה' תשע"ח
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

כיוס: רגעים של תקווה במציאות של ייאוש

על המלחמה בסוריה שמעה ענבר אבני כששירתה כחיילת וקצינה במודיעין. הקולות והמחשבות על התופת העוברת על שכנינו מצפון לא עזבו אותה גם במהלך לימודיה באוניברסיטה בירושלים. מיד בסיום התואר היא לקחה את עצמה ועוד קילוגרמים של ציוד ונסעה לאי כיוס ביוון להתנדב עם הפליטים. 4 שבועות שהפכו ל-9 ולחוויה משנת חיים

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

לפני חודש חזרה ענבר אבני משהות בת תשעה שבועות באי כיוס ביוון, בהחלטה לקחת הפסקה כדי לעכל את החוויה שעברה באי ובניסיון לסייע לארגון בגיוס כספים להמשך פעילותו, מצד אחד ומהצד השני ל”תכנן מסלול מחדש” להמשך דרכה. ובכל זאת, למרות הרצון לקחת “פסק זמן”, כי מאז סיום התיכון לא הייתה לה בעצם חופשה של ממש, מצאה את עצמה בימים האחרונים עובדת בתל אביב בחברת סטרטאפ העוסקת ב-EdTech שהקימו חברותיה ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטה. על המעבר היא מספרת: “למרות שזה נשמע לי לא הגיוני להתחיל לעבוד מיד במחשבים, התאים לי הרעיון, החברות וגם התפיסה הפמיניסטית.”

ענבר אבני בת 27 תושבת שוהם מאז ילדותה המוקדמת, היא בת בכורה במשפחה בת שש נפשות: אביה יוסי עובד בחברת אינטל, אמה אורה, עובדת סוציאלית בבית הדין הרבני, אחיה תומר בן ה-24 קצין ביחידת 8200, אחותה עדי (20) גם היא חיילת באותה יחידה ומעיין תלמידת כתה י’ ב”שלהבת”. לאחר סיום לימודיה באולפנת ישורון ושנת מכינה התגייסה לחטיבת המחקר במודיעין, שם שירתה כחיילת וקצינה.

להדבק בחיידק הסורי

ה”חיידק הסורי”, כהגדרתה, תפס אותה במהלך שירותה הצבאי. “בתקופת השירות נחשפתי באופן יומי לדברים האיומים שהתרחשו שם”, מספרת ענבר. “כל כך קרוב אלינו פיסית אבל רחוק ושונה. הרגשתי חיבור אנושי אליהם - אנשים רגילים לגמרי שחיים חיים רגילים- עובדים ולומדים ובעלי משפחות ואהבות, בדיוק כמונו, ויום אחד המציאות שלהם מתהפכת לגמרי ומטלטלת אותם. תחושות שמאוד התגברו אחרי השהות שלי אתם בחודשים האחרונים. כאמור. אמנם נדבקתי בחיידק אבל לא ממש יכולתי לעשות שום דבר.”

מהצבא המשיכה ענבר ישירות ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים, בתוכנית משולבת עם לימודי אומנות פלסטית ב”בצלאל”. המשיכה לשני התחומים, השונים זה מזה, החלה עוד בימי התיכון, גם שם היא שילבה את לימודי המתמטיקה והפיסיקה עם לימודי האומנות. במהלך ההתנדבות באי כיוס, האהבה ולימודי האומנות באו לידי ביטוי מעשי.

“גם במהלך 4 שנות הלימודים באוניברסיטה החיידק המשיך לקנן בי יחד עם התסכול על חוסר היכולת שלי לעשות משהו. המשכתי לעקוב ובמהלך הטיולים שלי ברמת הגולן לבי יצא אליהם”, מספרת ענבר, “לקראת סיום הלימודים היה ברור שאני רוצה לעשות משהו. התחלתי לחפש ואז גם גיליתי שזה לא מאוד פשוט בעיקר התנדבות דרך ארגון ישראלי, מסגרת ישראלית.”

בעבודת נמלים ופנייה אישית לאנשים זרים שהעלו סטטוסים בפייסבוק, הגיעה ענבר לעמותת  Human For Humans , שהקימה העיתונאית תמר דרסלר, והמפעילה את פרויקט Imagine באי כיוס ביוון (ראו מסגרת). וכך מצאה את עצמה ענבר, מיד בתום לימודיה, בדרכה לאי כיוס.

איי יוון הם שער הכניסה לאירופה, עבורם כניסה לעולם טוב יותר.

האיים לסבוס וכיוס “זוכים” למספר הפליטים הגדול ביותר בזכות היותם הקרובים ביותר לחופי תורכיה. כיוס נמצאת במרחק 7 ק”מ בלבד מחופי תורכיה, בתנאי שיט נורמליים מדובר על כשעה, אבל לא בסירות הגומי עליהן מועלים הפליטים.

ענבר: “לתורכיה מגיעים הפליטים רגלית, בדרך לא דרך. שם הם משלמים למבריחים את כל כספם, בערך 1000 יורו לאדם. המבריחים מעלים אותם לסירות גומי רעועות שאותן הפליטים משיטים בעצמם. הכרתי בחור מקסים בן 24, סטודנט לכלכלה מסוריה, שהיה אחראי להשיט את הסירה שלו יחד עם עוד 100 אנשים עליה בלי שיש לו מושג באמת לאן. המבריחים מצביעים על נקודה רחוקה שיש בה אור ומנחים אותם בכיוון הכללי. הטראומה מצטרפת לכל הטראומות שהם עוברים עד אז. מדובר על סירות מנוע שפעמים רבות מנועם מתקלקל או שהן אינן מצוידות במספיק דלק או שהן נתפסות על ידי משמר החופים ומוחזרות, עם הפליטים עליהן, לחופי תורכיה. מי שרוצה להגיע, נאלץ לשלם שוב למבריחים. ברי המזל מצליחים להגיע לאחד מהאיים, אבל גם שם הם אינם מגיעים למנוחה ולנחלה.”

על מצבם ההולך ומחמיר מספרת ענבר: “מאז תחילת 2016 קיים הסכם בין האיחוד האירופאי לתורכיה על פיו כל אדם שמגיע לאירופה מוחזר לתורכיה. באיים הם מוכנסים למחנות הפליטים ושם עוברים בדיקות, שאורכות מספר חודשים, שמטרתן לברר עד כמה חייהם בסכנה אם יוחזרו לתורכיה. מסבירה ענבר, מי שמאושרת בקשתו עובר ליבשת- אתונה או סלוניקי, בדרך כלל בתקווה להגיע למרכז אירופה. ומי שבקשתו לא מאושרת מוחזר לתורכיה. חלקם מצליח להתחמק חזרה למחנות הפליטים אבל חיים בפחד שילכדו אותם ובייאוש נוראי.”

מרכז Imagineאי של שפיות בלב האי

נקודת השבירה היחידה שחוותה ענבר התרחשה ממש ערב הנסיעה: “בכמה הימים שקדמו לנסיעתי חטפתי רגליים קרות ושקלתי לבטל הכל. פתאום חששתי מאוד... פחדתי מכך שהכל ירגיש חשוף מאוד - כל הכאב והזוועות שחוו האנשים - ושלא אצליח להתמודד.

ולמרות החששות היא נסעה והגיעה למרכז Imagine והצטרפה לארבעת המתנדבים הישראלים ושלושת המתנדבים המקומיים (פליטים בעצמם).

החששות הצליחו להתפוגג מיד עם הגיעה למרכז: “מיד כשפגשתי את הפליטים הוקסמתי מהאישיות שהוקרנה מהם, מהעוצמות, מהעדינות ומהרגישות שמאוד אפיינה אותם ובלטה לי מאוד מהרגע הראשון. אני זוכרת שהתכונות האלו בלטו לי מאוד והפעימו אותי, גם לנוכח החששות שהיו לי ממה שאפגוש וגם כניגוד לציניות ולחיספוס הישראליים. רוב המתנדבים הם אנשים צעירים בשנות ה-20 לחייהם חדורי רצון טוב ועשייה. אחד המתנדבים למשל, הוא בחור בן 24, סטודנט להנדסה, ממוסול עירק שביתו נהרס והוא נרדף על ידי דאעש. שני הוריו רופאים, עדיין חיים שם, והוא עצמו ברח מעירק לסוריה ומשם לתורכיה ובכל רגע ראה את המוות בעיניים, עד שמצא את עצמו על האי. בחור מקסים עם נפש עדינה שחי חיים רגילים בדיוק כמונו, עד שדאעש סימנו אותו. הוא עדיין ממתין לתשובה אם יוכל להיכנס לאירופה ובינתיים הוא חלק מהצוות במרכז.” 

המרכז עצמו ממוקם במרכז האי, ליד מחנה הפליטים סוּדָּה ובמרחק של כ 10 ק”מ ממחנה הפליטים וִיאָל. “ממרכז העיר ומסודה הגיעו אלינו ברגל. ממחנה ויאל היו להם הסעות שארגן האו”ם, אבל מי שלא הצליח להעלות על ההסעה פשוט הלך ברגל, הלוך ושוב. המחנות כוללים הרבה יותר פליטים מהיכולת הקיבול שלהם והתוצאה היא שאנשים, רגילים, מקסימים ונורמטיביים שחייהם לגמרי התהפכו, מצאו את עצמם ישנים באוהלים מאולתרים במחנה או ברחובות האי, ועכשיו חורף ומאוד קר”, היא מתארת בכאב את חייהם. במהלך השהות שלה שם נסגר המחנה שהיה ממוקם במרכז האי, בעקבות לחץ של התושבים המקומיים, מה שהגביר את העומס על המחנה היחיד שנותר. “במחנות עצמם לא הייתי. אלו מקומות מסוכנים מאוד, תנאים סניטריים איומים (רק 10 תאי שירותים ומקלחות לאלפי אנשים), אוכל רע מאוד ושעות של תורים לאוכל, אלימות, גניבות ומחלות. לנשים קשה ומסוכן במיוחד, בעיקר אלו שהגיעו לבד. יש גם מספר גדול של התאבדויות.”

על הפעילות במרכז, אותו היא מכנה “אי של שפיות”, מספרת ענבר: “המרכז מיועד לבני 18 ומעלה, ומטרתו להכין את הפליטים גם לראיונות ובעיקר להמשך חייהם באירופה. הוא פועל 6 ימים בשבוע משעות הבוקר עד שעות אחר הצהריים. הם לומדים אנגלית לפי רמות ויוונית (שמעבירה מתנדבת מקומית), סדנאות שונות כמו אומנות ונגרות, וכן שירותים פסיכולוגיים ומשפטיים. אני אישית לימדתי אנגלית ותִּכְנוּת, והפעלתי סדנת אומנות.” פרויקט האומנות המשמעותי ביותר עבורה היה פרויקט הסירות: “כל אחד הכין באופן אישי מאוריגמי סירה, כ-60 סירות ויחד עם סדנת הנגרות בנינו מסגרת שמדמה את הים. פרויקט שנמשך זמן ארוך והיה מאוד משמעותי עבורם. התמונה תלויה היום במרכז וכל אחד יכול לראות את הסירה האישית שלו.”

ועל רקע כל הקושי והכאוס מסביב המרכז היה מקום של תקווה ואהבה “יש שם הרבה שמחה, רוגע, קבלה, כבוד, הקשבה וטיפול. מקום של הרבה אור.”

האתגר האישי: לשמור על אורח חיים דתי

ענבר באה מבית דתי ומקפידה לשמור על אורח חיים כזה. במקום כמו כיוס - מדובר באתגר לא פשוט ועדיין היה ברור לה שבעניין הזה, אין שום מקום לפשרות. 

ענבר: "זה היה קשה ומאתגר ממש. למשל אין סימוני כשרות על האוכל. את הכלים בבית, מצאתי את עצמי מכשירה מספר פעמים, לאחר שאנשים התבלבלו. בתקופה שהייתי שם הפכנו את הדירה לצמחונית כדי לא להכניס בשר. השבתות דרשו ממני לעמוד בתקיפות על מה שחשוב לי. בימי שישי נהגתי לצאת מוקדם לפני כניסת השבת ואת השבת עצמה הכנתי בימי חמישי עד מאוחר בלילה. הפליטים והמקומיים היו מאוד סקרניים וסובלניים אבל טענו שלעולם לא יוכלו להיות יהודים בגלל הקשיים והמגבלות. הם שמעו קידוש, השתתפו בקבלות שבת שערכנו ולמדו אפילו מה זה 'גוי של שבת' ", היא צוחקת.   

אנחנו היהודים, יותר מכולם, אמורים לדעת מה זה להיות פליט

ענבר הגיעה כאמור לחודש אבל מהר מאוד הבינה שזה לא יספיק. גם אחרי תשעה שבועות היה לה מאוד קשה לעזוב. היא נקשרה לאנשים, לפעילות ולעשייה.

“זו הייתה חוויה משנת תודעה לגמרי”, משתפת ענבר בתחושותיה “הפרופורציות שלי בחיים השתנו לגמרי - אני מוצאת את עצמי שואפת להתלבש יותר בפשטות, לאכול אוכל ביתי ופשוט. ולהעריך יותר את מה שיש לי- חדר משלי, מיטה משלי, מקום חם. דברים פחות מציקים לי ביום יום. האנשים במקום על הפשוטותהחום והאופטימיות לימדו אותי על החיים.”

גם התגובות מסביב על בחירתה לעבוד עם פליטים מסוריה לא הקלו עליה - “עבור רוב האנשים, כולל המשפחה, ההתנדבות הזו היתה מוזרה. המשפחה אמנם קיבלה והבינה, אבל מסביב התגובות נעו בין אדישות לרתיעה. את המשפט “עניי עירך קודמים” שמעתי פעמים רבות. היום אני מבינה כמה אני עצמי הייתי גזענית. לא ראיתי אותם כאנשים שווי זכויות ושווים אליי ולגמרי לא הבנתי מה זה להיות פליט. היום אני מבינה וזה לגמרי בוער בי וברור לי שאנשים לא בוחרים להיות פליטים - אדם לא עוזב בית וחיים אם הוא לא בסכנה גדולה וממשית לחייו. אנחנו היהודים, יותר מכולם, זה אמור לגעת בנו. כל אחד מאתנו היה פליט ואת זה אסור לנו לשכוח”.

את האי היא עזבה לאחר 9 שבועות אבל לבה ומחשבותיה עדיין שם: “גם היום אני מעורבת בעשייה ובסיוע, דרך גיוס תרומות, השגת מלגות לאנשים ובכל דרך אפשרית. אני גם שומרת על קשר עם האנשים שמאוד התיידדתי אתם שם, שנמצאים גם באי וגם ביבשת. ברור לי שאסע שוב, לפחות לביקור.”

ללא ספק ענבר עזבה את האי והאנשים החיים עליו, אבל האי ואנשיו לא עזבו אותה. והיא מקווה שגם אותנו, כל מי שנחשף לסיפור.

 

 

The Imagine Projec הוא פרויקט ישראלי השייך לעמותת Humans for Humans. הפרויקט שהוקם באפריל 2017 על ידי העיתונאית, והפעילה החברתית, תמר דרסלר, הוא מרכז קהילתי-חינוכי לפליטים מגיל 18 ומעלה, שהיום אין להם שום נגישות למקום שמאפשר להם ללמוד ולהשתלב בחברה. והוא מתקיים באי היווני כיוס הנמצא לחופי טורקיה, וגרים בו כ-50,000 תושבים.

הפרויקט החל כשותפות של ארגון נורבגי גדול שנתן את המקום, אך בחודש יוני השנה החליט הארגון לעזוב את יוון ומאז החל הארגון הישראלי הקטן לתפעל את המרכז בעצמו בעזרת מתנדבים והפליטים עצמם.

כיום חיים על האי כ-3,000 פליטים. רובם מגיעים מסוריה אך גם מעיראק ואפגניסטן, אזורים מוכי מלחמות, רדיפות ומוות. רוב הפליטים (כ-2,500) מתגוררים במחנה ויאל המרוחק, בקרוואנים, אוהלים ובחוץ, חשופים לגמרי לפגעי מזג האוויר, עוד כ-500 איש חיים בעיר, בדירות של האו”ם וברחובות.

המרכז פתוח 6 ימים בשבוע ובמהלכו מועברים כ-55 שיעורים וסדנאות לכ-80 עד 100 משתתפים שמגיעים אליו מכל רחבי האי.

כל הפעילות במרכז מתופעלת על ידי צוות המתנדבים שמבוסס על כ-4 ישראלים ועוד שני פליטים בכל זמן נתון, אך כולל גם צוותי מתנדבים נוספים מאירופה ומארה”ב, בעיקר בתחום השירותים המשפטיים, הפסיכולוגיים והרפואיים. מעבר להיותו מקום בו הפליטים לומדים אנגלית, יוונית, מחשבים ואמנות,  כישורים שיוכלו לספק להם כלים להמשך הדרך ביוון ובאירופה, המרכז הוא בית ומספק גם אוכל ובגדים כשצריך, עוזר למצוא קורת גג ככל שמתאפשר ומארח שירותים נוספים לטובת הפליטים.

מדי יום מספק המרכז לפליטים הרעבים מזון ושתיה בשווי של 35 יורו, קפה, תה, מים, ומאפים ואף דואג לבגדים נעליים ושקי שינה בשווי של כ-400 יורו לחודש לפחות.

בעקבות החלטת האיחוד האירופי להפסיק לתקצב ארגוני סיוע לפליטים החל מקיץ 2017, מרכז Imagine הישראלי שמומן מאז ומתמיד מתרומות פרטיות הוא מהאחרונים שנותרו באי ומהווה קרן גדולה של תקווה ואור לכמאה פליטים יום יום. בעוד שבחוץ - במחנה הפליטים וברחבי האי - נמצאים הפליטים בסביבה עוינת וסובלים מאלימות ותת-תנאים במחנה, או זוכים ליחס משפיל מצד תושבי המקום.

והסירות עם הפליטים ממשיכות להגיע כל הזמן.

במהלך חודש פברואר תחל העמותה בגיוס כספים דרך פלטפורמת מימון ההמונים Headstart (האינפורמציה מבוססת על אתר האינטרנט ועמוד הפייסבוק של הפרויקט).

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: