יום שני, 20 באוגוסט 2018, ט' אלול ה' תשע"ח
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

דְּרוֹר יִקרא

דרור פלטין (54) תא”ל במיל. לשעבר קצין קרבי בצנחנים והיום מורה לאזרחות ומרכז נושא רובוטיקה בתיכון שוהם. תאונת צניחה קטלנית אחת וחודשים ארוכים של שיקום מפרך לפני עשור שנים גרמה לו “לחשב מסלול מחדש”.

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

דרור פלטין (54) תא”ל במיל. לשעבר קצין קרבי בצנחנים והיום מורה לאזרחות ומרכז נושא רובוטיקה בתיכון שוהם.

תאונת צניחה קטלנית אחת וחודשים ארוכים של שיקום מפרך לפני עשור שנים גרמה לו “לחשב מסלול מחדש”.

בניגוד לכל התחזיות הוא חזר ללכת ואז גם לשחות ולרוץ ולרכוב ולהתחרות ב”איש הברזל”, להעלות פרופיל ולחזור לשרת במילואים, לחזור לגור במרכז ולהפוך למורה לאזרחות ולמחנך.

שיחה עם איש מעורר השראה שכל אחד מאתנו היה שמח לקבל אותו כמחנך של ילדיו.

את דרור פלטין אני פוגשת בערב חם בחודש יולי. “מחר אני בן 10” הוא מפתיע אותי, “מחר לפני 10 שנים הייתה לי תאונת הצניחה, והיום לפני 12 שנה התרחשה מלחמת לבנון השנייה”. בדיוק שנתיים אחרי שיצא בשלום ממלחמה אחת נכנס דרור למלחמה על חייו ולא פחות מזה, על איכות חייו. “את רוצה שנתחיל מהתחלה?” הוא שואל אותי בחיוך.

“נולדתי וגדלתי בקיבוץ משמרות, מה שמוכר כקיבוץ הזמרים (קיבוצם של שלום חנוך, חנן יובל ומאיר אריאל - מ.פ), אני הייתי בלהקה השנייה ‘להקת הדלתות החורקות’. בן אמצעי לאבא ממשפחת מייסדי הקיבוץ ואמא ירושלמית במקור. כמו שאבא שלי מספר ‘היא הגיעה להיות גננת בקיבוץ, שסבל ממצוקת חדרים, אז הסכמתי שהיא תהיה אתי בחדר.” אמו נפטרה לפי 10 שנים, בדיוק שבועיים לפני התאונה ואביו עדיין חי בקיבוץ. את הקיבוץ הוא עזב בגיל 25 כקצין צעיר בקבע, נשוי ואב לתינוק. וכמו בשיר ההוא ‘בלדה לעוזב קיבוץ’ מצאו עצמם דרור ואורלי עם תינוק בן שנה ובלי שקל. הם עברו לקיבוץ המעפיל, שם עבדה אורלי כאחות שכירה, ולאחר מספר שנים החלו לבנות את ביתם הקטן ברעות, אז ישוב חדש לאנשי קבע. אחרי 10 שנים של מגורים ברעות, עברה משפחת פלטין לגור בכפר ורדים בצפון ולרעות חזרו רק לפני חמש שנים.

היום דרור ורעייתו אורלי, שעובדת כאחות בכפר לנוער בסיכון, הורים לשלושה – אורי (בן 30) שי-לי (27) ובת הזקונים – זיו (15), וסבים טריים לשתי נכדות אלי, בת ארבעה חודשים ותמר בת החודשיים. על הסבאות הוא מספר: “אני עוד לא יודע מה זה באמת להיות סבא, כי זו ממש ההתחלה, אבל יש בזה הרגשה של שלמות. לדעת שהילדים שלך מסודרים ונמצאים במקום שהם רוצים להיות. בעיקר הרגשה של נחת.”  

קריירה צבאית שהסתיימה בתאונת צניחה ובנס

דרור התגייס לצה”ל לאחר שנת שירות בכפר לנוער בסיכון, כשהיה כמעט בן 20 והגיע לפלוגת בני המשקים במסלול ייעודי לפיקוד. לאחר קורס קצינים חזר לשרת כמ”מ ומ”פ בגדוד 50. לאחר ארבע שנים בצבא, כשהוא כבר נשוי ואב לתינוק, יצא לחופשת שחרור בת כמה חודשים וחזר לקיבוץ. הוא מספר: “חזרתי לקיבוץ אחרי תפקיד מ”פ ובדקתי את האפשרויות. שום דבר בקיבוץ לא נראה לי מספיק מעניין או מאתגר. במקביל הצבא מאוד לחץ עליי להישאר ואחרי שלושה חודשים של חופשה החלטתי לחזור בתוכנית לשש שנים”. 

שש שנות קריירה צבאית שהתארכו לשני עשורים בהם מילא דרור שורה של תפקידים קרביים. ודווקא בתפקידו האחרון, רגע לפני השחרור, נקלע לתאונת צניחה שממנה שרד במה שאפשר להגדיר כנס, מעורב בהרבה מזל.

“שירתי בתל נוף כמפקד יחידת מרו”ם. זו יחידה שהקמתי שהורכבה מארבע יחידות שונות: לוחמים ב’עוקץ’ וגם כלבים לוחמים, מדריכים ולוחמים בבית ספר ללוחמה בטרור, מדריכי צניחה, מקפלות מצנחים ואנשי מנהלה. ב-1.7.2008 בכלל הייתי אמור לצאת לחופשת פרישה, אבל הקצין שאמור היה להחליף אותי ביקש שנדחה את ההחלפה לאמצע אוגוסט. ב 1.7 נפטרה אמי ואחרי השבעה חזרתי לתפקיד. אחד הדברים שתמיד היו חשובים לי זו הדוגמא האישית. במסגרת התפקיד דאגתי ‘לדגום’ את הקורסים השונים. אחד מהקורסים הוא צניחה חופשית, תחום שגם אהבתי באופן אישי. הצניחה המסוימת הזאת הייתה הצניחה ה 96 שלי. ביקשתי ממדריך ותיק יותר לצלם אותי במהלך הצניחה בווידאו לצורך תרגול ולימוד. ביציאה מהמטוס החזקנו אחד את השני ובאחת התנועות שעשיתי הכתף שלי יצאה מהמקום, אבל בגלל האדרנלין ובתוך הסיטואציה לא באמת הבנתי מה קורה. אחרי שסיימנו את התרגיל התרחקנו ובשלב הזה אני אמור לפתוח את המצנח שנמצא עליי מצד ימין ובגלל הכתף הפרוקה לא הצלחתי להגיע אליו ולפתוח אותו. ממש ברגע האחרון, בגובה של 300-400 מטר, פתחתי את המצנח הרזרבי. ובגלל שעדיין לא הבנתי לחלוטין את כל הסיטואציה תפסתי את הגה שמאל במצנח (מה שלא הייתי אמור לעשות) והמצנח הסתחרר והתוצאה היא שממש התרסקתי על הקרקע.”

דרור, מרוסק איבריים ומדמם, שוכב בין השיחים בחולות ניצנים ומבין שאיש לא ימצא אותו שם ואז הוא נזכר בנייד שנמצא בכיס הסרבל. “מה שבאמת הציל אותי באותו יום היה הנייד שהיה צמוד אליי בניגוד לנהלים. לקחתי את הנייד כי אחי השתתף באותו יום בתחרות איש הברזל ובמשך כל אותו היום היינו בקשר משפחתי עם גיסתי”. הוא מצליח, בכוחות על, להתקשר לנהגו ולדווח על מקום הימצאותו. את הסיפור כולו חשף דרור לראשונה בסרטה של נסלי ברדה “אחד למיליון”. 

ולפתע מצא את עצמו דרור הספורטאי והמפקד, שוכב במיטת בית חולים במחשבה שהוא עומד להיות נכה כל חייו. אבל הוא לא האדם לוותר. אחרי חודשי שיקום אינטנסיביים, בניגוד לכל הציפיות וההיגיון הרפואי, חזר דרור לעצמו ולספורט שתמיד היה חלק מחייו.

במסגרת מאבקו לחזור לעצמו ולחיים אף דאג להעלות את הפרופיל הצבאי שלו ועד היום הוא משרת, בהתנדבות, במילואים ואף הועלה לדרגת תת אלוף.   

הספורט כדרך חיים

הספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו של דרור מאז ילדותו. בנעוריו הרחוקים שיחק כשוער בקבוצת הנערים של הפועל חדרה. הריצה הצטרפה לחייו בשלב מאוחר יותר. בהיותו איש חיל רגלים תמיד הקפיד לשמור על כושר והשתתף בטריאתלונים. “בגיל 40 עשיתי מרתון ראשון וגם זה בעקבות פציעה בברך במהלך משחק כדורגל,  לאחר שהרופא אומר לי שלא אוכל לרוץ יותר”, מספר דרור בחיוך.

הפציעה ההיא בברך גרמה לו להגיע למרתון. הפציעה הגדולה הביאה אותו לתחרות “איש הברזל”. למי שאינו מכיר, איש הברזל היא תחרות טריאתלון שכוללת ברצף: כ- 4 ק”מ שחייה, 180 ק”מ רכיבת אופניים וריצת מרתון מלאה 42.2 ק”מ.

“זה בא בהדרגה” מסביר דרור, “שלושה חודשים אחרי הפציעה צלחתי את הכנרת, חמישה חודשים אחרי עשיתי טריאתלון, 10 חודשים אחרי עשיתי חצי איש ברזל וארבע שנים אחרי עשיתי איש ברזל מלא באילת. בתחרות הראשונה באילת השתתפתי עם אחי, מעין סגירת מעגל מיום הפציעה. מאז השתתפתי בעוד ארבע תחרויות.”   

החינוך כשליחות

“כבר שנתיים לפני שהשתחררתי ידעתי שאני לקראת פרישה ותחום החינוך עמד כבר אז על הפרק. אמא שלי, שהייתה מורה שנים ארוכות, מאוד עודדה אותי לפנות לתחום.” ולמרות זאת בתום שנת שיקום בבית, לאחר הפציעה, הצטרף דרור לגל הירש לעבודה בחברה לייעוץ בטחוני. “אבל נושא החינוך היה שם כל הזמן במחשבות. באותה תקופה עבדתי פחות קשה ממה שאני עובד היום ובכל זאת משהו היה חסר. גם כששרתי בצבא מעולם לא הרגשתי שאני עובד, תמיד הייתה לי הרגשת שליחות, אני ממש לא מתבייש להגיד את זה. בשנתיים שעבדתי עם גל הירש, הרגשתי שזה לא אני והחלטתי לעזוב. ואז הגיע מכתב לפורשי צבא שהציע לי קורס הסבה לחינוך באורנים. למחרת התייצבתי שם ונרשמתי. הלימודים נמשכו שנה שבסיומה גם החלטנו לחזור לגור במרכז. ולשמחתי קיבלו אותי לעבודה בתיכון שוהם.”

המעבר בין מפקד בצבא למורה בכיתה הוא מאוד משמעותי וקשה מכפי שחשב: “אני אומר גם היום לחברים שלי בצבא, אם אתם רוצים לבחון את המנהיגות שלכם, בואו תעמדו מול כיתה. מול הכיתה אתה עומד עירום וחשוף. מול כיתה אין דרגות ואין מרות ואתה נבחן ונבדק כל רגע ורגע ויש לך רק את עצמך להציע להם. הילדים היום יש להם הרבה יותר גירויים ממה שהיו לנו, הם יודעים הרבה יותר ממה שאנחנו ידענו, הרבה יותר שואלים שאלות והרבה יותר ביקורתיים. ואני אומר את הדברים האלו לגמרי לחיוב. ואני לא מתבייש להגיד לתלמידים – תבדקו אותי וגם לפעמים לומר שאני פשוט לא יודע.”

“אף אחד לא מודע ולא מבין כמה זה קשה לעסוק בחינוך ולהיות מורה. כמה כוחות וכמה אנרגיות זה מצריך. אין לי מושג כמה שעות אני עובד ביום, אין פה בכלל עניין של שעות. אני זמין לתלמידים ולהורים כל הזמן. אמא שלי אמרה כל השנים ‘כמורה אתה זורע היום ורואה את הדברים רק בעוד זמן’, בזמן שאתה זורע העבודה היא קשה. כשאתה מתחיל לראות את הזרעים נובטים ופורחים אתה מבין שזה שווה את המאמץ.” 

בשנה הראשונה שימש דרור רק כמורה לאזרחות ומאז השנה השנייה בתפקיד קיבל על עצמו גם לחנך. לפני כחודש ליווה את תלמידיו במסיבת סיום י”ב.

אחד מתלמדיו היה רון חכים, שנפצע באסון השיטפון. אני מבקשת את התייחסותו לאסון דווקא בהיותו איש חינוך, מורה לאזרחות ואיש צבא לשעבר. דרור נאנח ארוכות ומנסה לנסח את מילותיו בבהירות. “אני מאוד כועס, בעיקר כועס. הייתי מפקד של חיילים בצבא, כשאתה לוקח חיילים למשימות מסוכנות יותר או פחות, ברור לך למה הם צריכים להסתכן. זה צבא. כשהגעתי להיות מורה הבנתי שיש לי אחריות גדולה יותר מאשר כשהייתי מפקד כי אין שום   סיבה שיקרה לתלמיד משהו. אין שום סיבה לסכן תלמיד. לשם מה אני צריך לסכן אותו? למה? האבסורד הוא שבאותה כיתה ממש, כמה חודשים לפני האסון, בזמן טיול שנתי עצרתי את הטיול כי חלק מהבנות לא הסכימו לחבוש כובע ואמרתי להם ‘אתם לא מבינים, יש לי אחריות עליכם.’ וזריקת האחריות מגוף לגוף מרגיזה אותי עוד יותר. אנחנו מנסים לחנך את התלמידים ללקיחת אחריות על עצמם ועל המעשים שלהם, זה דור העתיד, ואז בא לך אירוע כזה והכל מתערער.”

ברובוטיקה הרובוט הוא רק התירוץ

וכאילו כל האתגר הזה לא הספיק, לפני כשנה קיבל על עצמו דרור לרכז את נושא הרובוטיקה בבית הספר.

“האמת אין לי שום מושג ברובוטיקה, אבל רציתי לעשות עוד איזשהו תפקיד בבית הספר ואיריס (המנהלת) הציעה לי לרכז את נושא הרובוטיקה. לדבריה זה מתאים לי פיקס. אבל האמת היא שריכוז הרובוטיקה הוא לקחת חבורה של חבר’ה להנהיג ולהוביל אותם לפעול באופן עצמאי. היא ידעה שאני יודע לעשות את זה. גם העבודה בשעות הערב והלילה, אחרי שעות הלימודים, אלו השעות שהם עובדים על הפרויקט.  אני אמנם הרכז אבל מי שמנהל את זה באמת הם הילדים עצמם. את הצד המקצועי מנהלים המנטורים, שהם עצמם בוגרי רובוטיקה משנים קודמות שחזרו בתפקיד מנטורים ועבדתי אתם בשיתוף פעולה מלא.”

נבחרת הרובוטיקה כוללת כ-40 תלמידים בכיתות י' עד י”ב. “קבוצת הרובוטיקה היא מדינת הילדים - 
הם היוזמים והפועלים והעושים ואנחנו המבוגרים, התפקיד שלנו לתמוך בהם וללוות אותם. ואם דיברתי קודם על לקיחת אחריות על עצמם, זה בדיוק מה שהם עושים. אם הם לא יעשו, שום דבר לא יקרה. באמת הרובוט הוא רק התירוץ, זה מתרגל אותם לחיים - תכנון, יעדים, כספים, תוכנית כלכלית ועסקית, עבודת צוות, פעילות בקהילה ופרזנטציות בעברית ובאנגלית. הפרס החשוב ביותר בתחום נקרא פרס ה Chairman  – שניתן לפעילות תרומה לקהילה. החזון שלי הוא להקים מרכז פיסי ביישוב לכל פעילויות הרובוטיקה לבני כל הגילים.“

30 תלמידים מנבחרת הרובוטיקה טסו השנה לתחרות בינלאומית ביוסטון, בלוויית דרור, איריס – מנהלת בית הספר ועוד 6 מנטורים. בתחרות השתתפו 400 קבוצות וביניהם 15 קבוצות ישראליות. במסגרת התחרות זכתה נבחרת שוהם בפרס היצירתיות. “זה פרס שניתן על יצירתיות של הרובוט ופתרונות למשימות השונות של הקבוצה. בהחלט הפרס הכי ישראלי שיש”, מסביר דרור.  

תמיד יש עוד פסגות לכבוש

זמן הריאיון מתארך ולא הספקנו לדבר גם על ההתנדבות של דרור בכמה עמותות (הקשורות גם ליוצאי צבא וגם לנוער) ועל ההרצאות שהוא מעביר על סיפור חייו. “כשאני רוצה לנוח, אני פשוט עושה את מה שאני עושה”, הוא עונה כשאני שואלת אותו איך הוא נח. ובאמת נדמה שדרור מגדיר מחדש את אורך היממה. לסיום אני מבקשת לדעת מה הכי מגדיר אותו, הוא מחייך חיוך נבוך ומסכם: “כל הזמן שואף להגיע לפסגות חדשות ולא פחות, לחפש אותן.”

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: