יום חמישי, 21 בנובמבר 2019, כ"ג חשון ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

נקודת הג'יפ - טיול מספר 7 במסורת "אבן שוהם". קירגיזסטן

21 נשים משוהם, עוצרות את מרוץ החיים לטובת 10 ימים מופלאים בטיול ג'יפים מאתגר במרחבים הקסומים של קירגיזסטן. טעימה קטנה מאלפי קילומטרים של חוויות עם בונוס של "הישג היסטורי" הרשום על שמן. כך נוהגות נשים עם דרייב 

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

נירה נחום

 קירגיזסטן,  ארץ "ההרים השמיימים" בה יד האלוהים נגעה, האדם טרם קלקל ואנחנו זכינו לחוויה אותנטית ללא קליטה

הבנות המופלאות : ענת בירן, סיגל ישרים, אורנה שוורץ, אורית שוהם מנדלסון, מיכל בראל, אורה ברק, מיקי שימעוני, לאה לוי, אפרת קרבצנסקי, ענת רונן, דלית שרון, ענת גיל, שושנה שוסטרו,, ליאורה מדר שפירו, רוחלה סקרלט, נירה נחום , רונה לוין איילת ברג, לואיז ישראלוב, יעל שרגא, 

ממשיכות במסורת, מסמנות את היעד

מסעות הג'יפים 4x4 ברחבי הגלובוס, על טהרת נשים שההגה אצלן בידיים, הפכו זה מכבר למסורת של "אבן שוהם".

הרציונאל ברור: לחתוך מהמרוץ המטורף של החיים. הפורמט (המנצח, יש לומר) קבוע: לצאת ולכבוש פסגות חדשות בעולם, תמיד בנהיגה עצמית, רצוי בדרכי עפר צדדיות ומרוחקות. 

גילינו שכשאנו רכובות על הג'יפים, גומעות מרחקים, שוטפות את עינינו בטבע אינסופי אדיר ומרהיב, חוות צורות חיים אחרות עם קצב וסגנון אחר, אנו פורחות. ככל שיהיה שונה, אחר ומאתגר יותר, כן ייטב.

לאחר שכבשנו את מרוקו, גיאורגיה, אוגנדה, ארמניה, מונטנגרו וצלחנו את חוויית האקסטרים בקוסטה ריקה, המשימה למציאת היעד הבא אתגרה אותי הפעם במיוחד. חיפשתי יעד שטרם ראינו כמותו, אותנטי וראשוני. בתום שעות של שיטוטים וירטואליים, סומן היעד: קירגיזסטן. היא התאימה לחזון ולקונספט. קירגיזסטן ממוקמת במרכז אסיה, גובלת בסין ובשלושת ה"סטנים": קזחסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן,  היא אחת המדינות ההרריות בעולם (כ-90 אחוזים משטחה מכוסים בהרים), חלקים ניכרים בה אינם מיושבים, הרים שגובהם עולה על 7,000 מטר, אגמים עצומים, המפורסם מביניהם הוא "איסיק קול", האגם ההררי השני בגודלו בעולם. נעצתי דגל אדום על קירגיזסטן במפה.

21  נשים נאלצות לכרוע ב"בול פגיעה", יום אחרי יום, כשהגיעו לשירותים צהלות השמחה נשמעו למרחוק. שבוע אחרי, לא הפסיקו להתגעגע

 

לשים ברקס לשגרה

היעד נבחר, אבל כשמרוץ החיים אינו עוצר והמשימות נערמות על השולחן, צריך לעצור ממש בכוח ולהתעקש להקשיב לדרייב הפנימי שמזכיר כמה חשוב להמשיך להגשים חלומות, ואם זה לא ממש קורה, אז רצוי שיהיו לך חברות טובות מהסוג שמביא את הניעור בזמן. את הברקס קיבלתי בשיחת טלפון מלואיז ישראלוב, חברה למסעות (ולניעור) מאז מונטנגרו. בעדינות, אך באסרטיביות שאלה: "נו? יש תאריך? סגרת מסלול? מצאת מדריך? " גמגמתי ש.. "טרם" והיא, כמובן לא ויתרה, ואיימה בנחמדות: "טוב, אתקשר עוד שבוע לבדוק". התנערתי.

כאן המקום לספר שללואיז יש חיבור אישי למרכז אסיה. היא נולדה אמנם באוזבקיסטן ועלתה לארץ כפעוטה, אך אוזבקיסטאן דומה במאפייני התרבות שלה לקירגיזסטן. 

במפגשים שקדמו לנסיעה לואיז סיפרה לנו על מיטות התינוקות אליהם נקשרים העוללים מיומם הראשון, כשהם שוכבים על הגב וכל ארבע שעות באים להאכיל אותם ולטפל במתיחות הגפיים, ככה עד אשר שהם מגיעים לגיל שנה. זאת ככל הנראה הסיבה העיקרית לראשם הפחוס של ילידי מרכז אסיה. זיכרונות הילדות שהציפו אותה במהלך הטיול בשוק בבישקק, עיר הבירה, למראה סמלי הילדות כמו מיטת התינוקות וארון הנדוניה, היו מפתיעים ומרגשים. זכינו להיות לצידה, מושפעות מהחוויה האישית שלה, מתרגשות איתה. 

גיל המדריך

חיפושיי אחר "נותני שירות" לקירגיזסטן, כיכב שמו של גיל סדגת.

גיל, ידוע בארץ כאחד המדריכים המובילים לאזור קירגיזסטן ואני יכולה להגיד בשקט שזאת אפילו מן 'שריטה' שלו. מזה כ- 8 שנים הוא נמצא יותר שם מאשר בארץ. מה שכבש אותנו כבר בהתחלה, הייתה הדרך שבה דיבר על קירגיזסטן. עם עיניים נוצצות ואהבה ללא גבול. בפגישה איתו, כאשר אני עדיין טרודה ביומיום, לא ממש הפנמתי את הידע שהוא שפך עלינו: יעדים כמו אגם איסוקר, מעבר טוסור, סונקול ועוד, נשמעו לי כמו מקומות ששווה להגיע אליהם, אבל אני הוקסמתי מהאופן בו הוא תיאר אותם, נראה היה שהוא מדקלם שיר אהבה.  

במפגש הראשוני שלנו עם גיל, עלה חשש, שהסתבר בדיעבד כהדדי. בכל זאת, בחור בן 31  שצריך להתמודד עם 21 נשים דעתניות שעברו דבר או שניים בחייהן, תוך מסע ג'יפים קשוח, היא משימה שראוי להשקיע בה מחשבה ואפילו שתיים. כשראה שאנו בוחנות אותו בחומרה, גיל מצידו כבר התחיל לחשוב על חלופות: אולי ישלח את החבר השרירי והמקועקע שלו להדריך אותנו, או אולי בכלל עדיפה מדריכה? לשמחתנו הוא התעשת במהרה ולמרות החשש ההדדי והעובדה שזו לו הפעם הראשונה שהוא מוציא מסע נשים שכזה, הוא בחר באומץ לב ללכת איתנו להרפתקה משותפת. החיבור עם גיל הוכתר כמוצלח ביותר. אנו, קבוצת נשים דעתניות, עקשניות, חוקרות, חופרות ולעיתים גם מתריסות, הלכנו אחריו כמו שהלכו העכברים אחר החלילן מהמלין. הידע הרב שהפגין, החיבור שלו למקום ולמקומיים, הדאגה שלו לביטחוננו ולרווחתנו ובכלל לכל פרט ופרט, היו פקטור עיקרי בהצלחת המסע.

 


הדרכים בקירגיזסטן ברובן דרכי עפר. חווית שטח בג'יפ בדרכי עפר נידחות בקירגיזסטן מובילה למקומות שהיופי בהם לא ניתן לתיאור.
 

קירגיזסטן היר וי קאם

בשדה התעופה נפגשנו 21 נשים שונות האחת מרעותה, אבל חולקות את אותו ניצוץ בעיניים. נשים שעזבו באומץ רב את המשפחה, העבודה, ההורים וכל מליון המחויבויות האחרות והתמסרו לטיול אחר, לא נהנתני או מפנק, מתמסרות למה שהגורל יזמן בדרכן לקירגיזסטן המסתורית, ארץ שהזמן עמד בה מלכת. 

נחתנו בבישקק, עיר הבירה. 3 שעות לינה ויוצאות לעיר, להכיר את ארץ " 40 השבטים". מפגש אקראי עם נשים מסורתיות הפך לשירה משותפת והסיפור של גיל על מנהיגה מקומית מרשימה קורמנג'אן דטקה ששלטה בתחילה המאה ה  19במדינה בה הנשים היו מקופחות בכל תחומי החיים, היווה סיפתח ראוי למסע. היום הסתיים בארוחת ערב שווה במסעדה מקומית שכללה, איך לא, בשר כבש, ירקות, לחם וחמאה מקומית. תפריט זה ילווה אותנו, פחות או יותר, עד סוף המסלול. 

 

בית המלון בבישקק היה אירופאי ומפנק, אבל היה רחוק ממה שחיכה לנו בהמשך. כצפוי מיעד כזה, המשמעות של המילה "ראשוני" קיבלה ביטוי מוחשי במיוחד בתנאי לינה בסיסיים ולא מוסדרים, ככל שטיפסנו וכבשנו דרכי עפר בהמשך הדרך. 

 

ביום השני עלינו על הג'יפים מדגם טיוטה סקויה v 8. מבינות דבר התלהבו מייד. יצאנו לדרך, 6 ג'יפים, כשבג'יפ מס 1 גיל המדריך, מישה המכונאי, קטיה המדריכה המקומית ואנדרו הטבח - שף, מובילים בראש. בכל ג'יפ ארבע נשים, המתחלפות ביניהן במשימת הנהיגה בהתאם לתוואי השטח וליכולת האישית של כל אחת.  התחלנו בטיפוס אל ארץ "ההרים השמימיים", אל מעבר ההרים הראשון "טו- אשו" בגובה של כ - 3580 מטרים, מה שהסתמן כתחילתה של ידידות לא כל כך מופלאה, בדמותה של מחלת הגבהים שחלק מבנות הקבוצה זכו להכירה מקרוב. עם הירידה ממעבר ההרים נגלה לעינינו עמק "סוסאמיר" היפהפה,טובל בירוק עז ולמרגלותיו נשקף נהר "קוקומרן".

 

 כפי שציינתי, די מהר היינו צריכות להיפרד מתנאי הנוחות המודרניים וכבר את הלילה השני שלנו בילינו בכפר "קיזיל אויל", כפר מבודד עם רמזור אחד שלא קשור לכלום. התחלקנו בין בתי המשפחות שפינו חדרים בביתם לטובת אירוח הנשים, מעין גרסה מקומית ומאוד ראשונית של צימר בצפון. הבתים נקיים מאוד והכניסה אליהם תמיד תהיה ללא נעליים, אבל האתגר העיקרי התגלה דווקא בשירותים הממוקמים מחוץ לבית בסגנון "בול פגיעה" ללא מים זורמים ובמקלחת מאולתרת בה המים החמים מגיעים רק בתנאי שהגנראטור עובד. 

 

אבל עזבו אתכם מתנאים, על הכל מחפה ומפצה החברותא שלנו בארוחת הערב הנערכת בבית אחת המשפחות. 21 נשים רעבות, גיל המדריך והצוות המלווה: קטיה, מישה ואנדרו, מתגודדים לארוחת ערב גדולה בהשתתפות כל המשפחות המארחות. המסורת בקירגיזסטן היא להתחיל דווקא את הארוחה עם ממתקים.שם טעמנו לראשונה קוביות בצק מטוגנות שנקרא "בורסוק" (חלקנו אף עזרו בהכנתו)  שטעמן דומה קצת לסופגניות, אכלנו מהלחם המסורתי (קצת יבש) ורשמנו מתכונים, כצפוי. התענגנו על חמאה מעולה, בשר כבש, לגמנו וודקה מקומית. שבעות ומעט מבושמות, ערכנו משחק הכרות משעשע לחיבור וגיבוש והשמחה הייתה גדולה. 

מחלת גבהים קלה

 

עם בוקר עזבנו את הכפר ויצאנו לעוד יום מופלא נוסף ומרהיב ביופיו סביב אגם "סונג קול" שגובהו 3000 מטר. משפחות הנוודים מטפסות לאזור האגם עם ההתחממות מזג האוויר, הן עולות עם עדרי הכבשים ועדרי הסוסים לשכון ולרעות בשטחים המוריקים עד למעבר הבא, מעלה, ל"הרים השמימיים" . הטבע הירוק, עדרי הסוסים הדוהרים, פסגות ההרים המושלגות סביב האגם הכחול והיורטות הלבנות, הוא מראה שייחרט בזיכרוננו לעד. 

 

מזג האוויר לא צפוי ויכול להשתנות בן רגע, ואכן היום שהתחיל עם שמש נעימה התחלף לגשם חזק, ברד ושלג רך שהפך את הנסיעה למאתגרת עוד יותר, מרוגשות מעוצמתו של הטבע ויופיו, הגענו אל מחנה היורטות הלבנות שסימן את מקום הלינה הבא שלנו בגובה של 3100 מטרים. כמו שכבר רמזתי, טיול בארץ הבתולית הזאת, שרק מתחילה לפתוח את שעריה למטיילים, מחייב גמישות במקומות הלינה. בערים הגדולות יותר נמצאים מלונות בדרגה כזאת או אחרת, אך ככל שמרחיקים, אפשרויות הלינה מסתכמים בבתי משפחות המארחות בחום רב או לינה ביורטות, אוהלי הנוודים בהם הם חיים כאשר הם יוצאים לרעות בתקופת הקיץ בפסגות הגבוהות יותר של ההרים. היורטות משמשות להם ללינה, בישול, אכילה ובעצם לכל צורך. היורטה היא אוהל זמני הנבנה בקלות ומפורק בקלות. בלילות הקרים הוא מחומם על ידי תנור המוסק מצואת סוסים או עץ המפיק חום נעים. מחנה היורטות שלנו שייך למשפחה מקומית שאירחה אותנו בחום וברוחב לב, אבל שם גם חווינו על בשרנו את משמעותם של החיים הפשוטים והקשוחים, מנת חלקם של הנוודים.

את הערב הראשון ביליתי במיטה ביורטה שהתחממה לאיטה מתנור המוסק בעצים, כשאני סובלת ממחלת גבהים כשלצידי משגיחה החברה ליאורה מדר - שפירו. על מה שקרה בחדר האוכל של היורטות באותו ערב, המשתה, הצחוקים ומשחקי הקלפים אל תוך הלילה, זכיתי לשמוע מהבנות רק למחרת. אי אפשר לפסוח על הרגישות שנוצרת בגבהים וגם לרגישות למזון, כך שחלק מהבנות "זכו", כל אחת בתורה, ליום אחד של תשישות כזאת או אחרת. 

מאוששות מעט יצאנו בבוקר לטיול רגלי מרהיב באזור שהוא מישור אינסופי של ירוק התחום בצד אחד בכחול העמוק של האגם ופסגות מושלגות מהצד השני.

 

קשה להסביר את יופיו של הטבע וקשה גם להסביר מהי אחוות נשים שמתהווה בטיול כזה. למבנה הבסיסי של הקבוצה הצטרפו נשים חדשות שהוסיפו תבלין משלהן במידה שיצרה מרקם עדין

 

ומקסים של חברויות חדשות.

עושות היסטוריה

 

אחד מימי הנהיגה הקשים, המאתגרים והיפים ביותר היה ביום בו לנו בעיר נרין. לאחר ארוחת ערב מאוחרת וריקודים ספונטניים עם מספר נשים מקומיות, השכמנו קום ב- 5 בבוקר, מתלוננות על השעה, ועל היעדר המים החמים ויצאנו ליום מאתגר, אך מושלם. 

עברנו דרך חיבור הנהרות נרין הגדול ונרין הקטן, משם נכנסנו אל עמק נרין המרהיב, דרך נוף מופלא של יערות והרים מושלגים, כשלאורך הדרך יורטות לבנות, עדרי סוסים, פרות, כבשים ואפילו יאקים שצובעים את הנוף בסימני חיים. 

בשעות הצהריים עצרנו לפיקניק שלאחריו מלאות אנרגיה, התחלנו בעלייה אל מעבר טוסור שהוא מעבר הרים, מושלג ברובו, בגובה של 3950 מטר. דרך המעבר בפס נפתחה רק לפני שבועיים, והדרכים אליו נעלמו והשתנו בשל הפשרת השלגים ואילצו את המקומיים המנוסים שלנו למצוא חלופות בטוחות. הנהיגה הייתה במעברי נחלים שפלשו לדרך ובדרך לא דרך המכונה "מדרגות" בלשון הג'יפאים המנוסים, ואנחנו הנשים, צלחנו אותה והיינו הראשונות לחצות את המעבר שנפתח רק לאחרונה. למרות הריכוז הרב שנדרש מאיתנו, קשה היה להתעלם מהטבע שכיכב לאורך כל הדרך, נחל טורקיז שניזון ממי הפשרת שלגים ומפגשים עם עדרי סוסים וכבשים שחוצים את דרכנו מידי פעם.  אפשר לסכם בסיפוק ובגאווה שחצינו את "ההרים השמימיים" אל מעבר "טוסור". חברי הצוות המקומי שליוו אותנו היו מוטרדים עד מאוד ולחוצים עד המעבר עצמו בגלל חוסר הודאות של תנאי השטח, אבל כשהגענו לפסגה, בתום 15 שעות שטח קשות, הם נשמו לרווחה ושמחו לספר לנו שאנחנו קבוצת הנשים הראשונה שחצתה את המעבר בנהיגה עצמית, בטוחה ומקצועית שאינה מביישת אפילו את המקומיים. מילים לא יכולות לתאר את ההתרגשות שאחזה בנו. אלופות, אחת אחת. 

 תם ולא נשלם

עד כאן, טעימונת ממסע הנשים בקירגיזסטן, ממש על קצה המזלג,  חוויה שללא ספק תלווה איתנו עוד זמן רב.  קשה לשים את האצבע על מה שעשה את המסע הזה למיוחד וייחודי. התמהיל היה כל כך נכון ומדויק:  קירגיזסטאן על יופייה עוצר הנשימה, הטבע הבתולי והפראי, המקומיים מאירי העיניים ופתוחי הלב למרות תנאי חיים לא פשוטים, דמותם של הנוודים העשויים ללא חת והכי חשוב: קבוצה מופלאה של נשים חכמות, אמיצות, משעשעות ובעלות תושייה שאין עליהן בעולם. 

להתראות ביעד הבא.




 

הבנות כותבות

 

מצאנו את מעיין הנעורים / ענת בירן


"יושבת בבית, בשוהם, צופה בסרט שעורכת בתי, עדי, מהסרטונים שצילמנו ולא מפסיקה להתמוגג מהנופים. ובמקביל הווטסאפ של הקבוצה, שלא מצליחה להתנתק מהחוויה, לא מפסיק לצפצף ולשתף.
מנסה להבין מה עשה את הטיול הזה לכל כך מדהים עבור כולנו, ואת החזרה לשגרה לכל כך קשה.
ובכן, קודם כל קירגיזסטן, אבל לא רק. יש משהו מעבר במסע נשי מהסוג הזה.
קבוצה של נשים בוגרות, עצמאיות, אימהות ועוד שלל תארים, ,אבל כאן בקירגיזסטן, באווירה של טיול שנתי, משהו מהרצינות היומיומית משתחרר ואנחנו משילות כמה שנים טובות מגילנו.
מצאנו את מעיין הנעורים!
והוא לא נמצא בשום אגם או נחל וגם לא במעיינות החמים בהם טבלנו. הוא נמצא בחוויות החדשות ובחברות שאנחנו אוספות בדרך.
וכשרוב הזמן אין קליטה סלולארית, והחבילה שעשינו בארץ לא פועלת, הניתוק מהיום יום כמעט מושלם ואנחנו חיות לעשרה ימים את הכאן ועכשיו של קירגיסטן.
הכאן ועכשיו שלנו כולל חברות עם קבוצת נשים שאת חלקן הכרתי עוד קודם לטיול ואחרות הכרתי רק מאתמול. באורח פלא נהיינו "חבורה" שחולקת חיים משותפים לעשרה ימים. חולקות חוויות, סיפורים אישיים, שירותים בטבע, ארוחות והרבה מאוד בדיחות ורגעי צחוק. שותף לחוויות שלנו,  המדריך הצעיר והמדהים, גיל סדגת, מ"קירגיזטורס" שלא מפסיק להרעיף עלינו ידע ולהעביר את אהבתו העזה והאותנטית לאנשים ולמקום.
וכאמור הכאן שלנו כולל את קירגיזסטן. קירגיזסטן, הו קירגיזסטן!
ארץ שעצרה את שעון הזמן ומספקת לנו הצצה לעולם של פעם.
השירותים המקדמים את פנינו בשדה התעופה הם שירותי "בול פגיעה". המכוניות המככבות פה הן מכוניות יד שניה, אשר ניקנו מהמדינות השכנות, ולכן בחלקן ההגה בצד ימין ובאחרות ההגה בצד שמאל.
כאשר נוסעים בכביש ראשי או בשביל עפר זכות הקדימה היא לבעלי החיים - סוסים, כבשים ופרות.
פעמים רבות תהיתי האם הם מרוצים? האם הם מאושרים? האם אני הייתי יכולה לחיות כך?
החיים בקירגיסטן לא פשוטים. מרבית השנה האדמה מכוסה בשלג ובקרח והטמפרטורות נמצאות אי שם מתחת לאפס. למרבית התושבים אין מכונית מחוממת וגם בבית הקבע לא תמצאו מזגן. האנשים עובדים קשה כדי להצליח לשרוד את תנאי השטח ומזג האוויר. בקיץ עולים עם העדרים למרעה בהרים הגבוהים ועוברים להתגורר בבתים זמניים – "יורט", שהוא מעין אוהל משודרג.
ולמרות כל זה, או אולי דווקא בשל כך, האנשים נראים שמחים בחלקם.
אולי כי הבינו משהו מהותי בעניין האושר, או כי עדיין לא נחשפו מספיק לעולם המודרני. מקווה שהסוכריות שחילקנו לילדים לא הרסו את התמימות וההסתפקות במה שיש, יחד עם החורים בשיניים. כי הרי העוני הוא עניין יחסי.

ולגולת הכותרת של המסע- הנופים. נופי בראשית אשר נעו בין עמקים ירוקים, מים זורמים מכל עבר וברקע הרים גבוהים מושלגים. ובין לבין אגם שמימיו הם הצלולים בעולם ונהר שצבעו טורקיז (ממי הפשרת הקרחונים).
נופים שקשה להעביר את יופיים במלל או אפילו בתמונה. כנראה שאין ברירה – תצטרכו לנסוע לשם.

מחקר שהוביל ד"ר תומאס גילוביץ' מאוניברסיטת קורנל שבניו-יורק, ואשר נערך במשך שני עשורים, קובע שהמפתח לאושר טמון בצבירת חוויות, ולא בצבירה של חפצים.
עורך המחקר מציע: "תשקיעו יותר בטיולים, פחות בחומריות - אנחנו סך כל החוויות שלנו"



אוספת הרפתקאות / איילת ברג- ורמן.
 

"הצטרפתי לטיול הג'יפים כאוספת הרפתקאות סדרתית. היעד לא כל-כך משנה, העיקר החברה ואכן זכיתי בחוויות מסעירות של מעבר ג'יפים על בולדרים משוננים, חציית נהרות בגשם שוטף וטיפוס תלול על הרים מושלגים. גם הנופים הקסומים והמקומיים מסבירי הפנים לא הצליחו להרגיע את חוויית האקסטרים. אכן, היה זה טיול מעצים, מאתגר ומהנה, באווירה רווית צחוקים ודאחקות כפי שרק נשים יכולות לארגן.
תודה לכולן על השיתוף, האחווה, התמיכה והפרגון.
אין לי ספק שטיול הג'יפים לקירגיסטאן יתפוס מקום מכובד באוסף שלי".






 

 נוף ילדותי / לואיז ישראלוב

נולדתי באוזבקיסטן, עליתי לארץ בשנת 1976 בגיעל 3.
לא היה זכור לי דבר משם, כשהגעתי, נדהמתי לגלות כמה אני מטיילת בתוך אלבום תמונות מבית הורי והזיכרונות התחילו לעלות. אומנם קירגיסטן היא לא ארץ הולדתי, אבל אוזבקיסטן וקירגיזסטן הן חלק ממסלול דרך המשי.
התרגשתי עד דמעות וכל דבר שראיתי גרם לי לצהלות שמחה והתרגשות של ילדה.
הטיול הזה גרם לי לרצות לעשות טיול שורשים בארץ הולדתי, מה שקודם לכן תמיד שללתי בטענה "שאני ממש לא זוכרת כלום ומה זה יתן לי".
אני אחזור, אני חייבת את זה לעצמי.



חוויית חיים / רונה לוין 

 

"קרגיס, קרגיז מה? איך? איפה? מי גר שם בכלל? יורט, יורטה, יורטים, יורטות? מה זה? יש מלא כאלה בארץ, אז למה לטוס?
כל השאלות התהיות ויותר נענו באהבה ענקית ע"י גיל המדריך.
יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק... בפרפרזה על כל המראות שספגנו שם.
חבורה של 21 בנות חווינו שם חווית חיים, כולנו ביחד וכל אחת לחוד".





 חיבור לעצמנו / ענת רונן
 

"נהמות הג’יפים העוצמתיים וצחוקן המתגלגל של הנשים שבתוכם מפר את השקט האינסופי שרק פכפוך אינסופי של מים זורמים, סוסים דוהרים, כבשים פועות וציוץ ציפורים נשמע בהם ברב שעות היום. 

ערבות אינסופיות של ירק פריחה ססגונית, רכסי הרים עוצמתיים שפסגותיהם מושלגות ומידי פעם אגמים שממרחק כלל לא ברור האם אלו מים או שמיים ...

אלו המראות המפעימים ועוצרי הנשימה אשר נשקפים לעינינו במהלך הנסיעה . 

ובין לבין מג'יפ מס 1 של הצוות שלנו, נשמע קולו של גיל המדריך המסב את  תשומת ליבנו לפרטים, שננהג בזהירות ועם זאת שלא נפספס שום חלקיק של יופי שנגלה במהלך הדרך .  שנבין את ההיסטורי , התרבות ומנהגיו של העם הנודד המופלא הזה - הקירגיזי. 

עצירות ליד פלגי מים אשר מימיהם קרים צלולים וזורמים בעוצמה, מאפשרים לנו להתרענן,  לחוש את האוויר הנקי, להתפעל מיופיו של הטבע ליהנות ממטעמי השף ולהודות על כל זאת.

כל היופי הזה מאפשר לנו להתנתק מטרדות היומיום ולחוות חופשה של יחד נשי, של חיבור לעצמנו, של עוצמה . 

הטיול שלנו גדוש, עתיר בתוכניות שלא נפספס דבר ממה שיש למדינה המופלאה הזו, קירגיסטאן, להציע לנו.

כך חלפו להם במהרה 11 יום של טיול, לרגעים בלתי נשכחים של מראות, טעמים וריחות שלא ישכחו במהרה" . 



תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: