יום שישי, 15 בדצמבר 2017, כ"ז כסלו ה' תשע"ח
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות בשוהם

סיפור אישי עם צילה דוד

חודש המודעות לסרטן השד

פורסם בתאריך:


הגיע הזמן שגם אני אספר קצת מסיפורי כדי שמי שעדיין מתלבטת, חוששת, מדחיקה או אופטימית מידי, שתבין שאין ניסים ונפלאות, אלא משפט קצר וקולע: לכי להיבדק, כי גילוי מוקדם מציל חיים. כשמודיעים לאדם שהוא חולה בסרטן, הקרקע נשמטת מתחת לרגליו וישנו חור שחור שנפער בלב ובמוח ושואב לתוכו המון זכרונות מחשבות ופחדים.


ינואר 2014!
גיל 46, בדיקה שגרתית אצל כירורג שד שמישש וגילה גוש, הפנייה לממוגרפיה שיוצאת נקיה ואולטרסאונד שרואים בו גוש בשד אך הרופא מציין בביטחון מוחלט כי הגוש נראה כציסטה וכותב: ״נא לחזור בעוד שלושה חודשים לביקורת!”
אם הייתי מחכה כנראה שלא הייתי פה היום!
יוצאת מהמרפאה בתחושת בטן לא טובה. רבים מכם וגם אני יגדירו תחושה זאת כאינטואיציה, אך כבר באותו ערב קבעתי בדיקה נוספת באופן פרטי.  שוב ממוגרפיה יוצאת נקיה ובאולטרסאונד אותו גוש. הרופאה מהנהנת בראשה משתתקת, מבקשת שאתלבש ואתיישב מולה עם אישי היקר.
אני, אני כבר יודעת מה שכבר ידעתי בבוקר , רק חיכיתי לשמוע את האישור ממנה. ואכן האישור הגיע. ״הגוש צורתו , נראה סרטני, נעשה ביופסיה לאישור סופי ונבדוק את סוג סרטן״.
האיש היקר שלי כמעט ומתעלף ולי קרה דבר מוזר. נאלמת דום, המילים נעתקות מיפי אך לפתע יכולה להישבע כי הרגשתי רוח חמה שעטפה אותי ומילאה אותי ב״כוחות על״ ומאותו רגע ועד לסוף המסע המטורף הייתי אופטימית, עם חוזק נפשי פנימי שאפילו אני לא ידעתי עד כמה הוא קיים בי. ההתנהלות שלי הייתה מתוך ידיעה ברורה כי אין מה שיכול עלי וכי יש בי את הכוח לרפא את עצמי. ואז מתחילות הבירוקרטיות, בדיקות דם, צילומים, כדורים, מחטים, זריקות, כימותרפיה, שיער נושר, ניתוח, אברים נשיים כרותים, צלקות, אין פטמות, אין קעקועים ובתוך כל זה למדתי לנשום, להסיט הצידה את הפחד הקיומי ולהסתער קדימה. החלטתי שאני לוקחת שליטה על המחלה! הכוח והחוזק שלנו הוא בכך שנבין בחולשה שלנו, לא לפחד ליפול, לאבד שליטה, פשוט לשחרר ולהיות קשובה לגוף שלי, לחשוב חיובי ולהבין שהכול לטובה. למדתי על עצמי המון והמון על אנשים. למדתי שיש לי הרבה מכרים וידידים אנשים עם לב רחב, חברים טובים שהפכו לעוד יותר מדהימים, גיסה מעלפת שהפכה לאחות, ואחות! זאת הילולה בפני עצמה. היא דאגה ותמכה בי וקילחה והלבישה אותי ובישלה לי. היא זאת שראתה אותי אחרי הניתוח לפני שאני העזתי לראות את עצמי. וכממתק אחרון, הכרתי חברה לחיים שותפה למסע שבדיעבד הייתה אחת המתנות הטובות שהסרטן השאיר במותו. חברה מדהימה, הנפש התאומה שלי וכמובן המשפחה המדהימה שלי, הילדים התותחים שלי ואישי היקר שדאג לי בכול מכול באהבה ובסבלנות.
כולם חיו איתי את השנה וחצי המטורפות  של המלחמה בסרטן, שבסופו הוכרזתי כבריאה. אם חשבתם שהמסע של בנות כמוני נגמר בהכרזה בריאה, נקיה מסרטן , אזי טעיתם ובגדול. ההלאה הזה שכולם מדברים עליו לא קל. לפעמים הוא בצעדים גדולים ולפעמים בצעדים קטנים. תופעות הכימו נתנו אותותיהם וגבו ממני מחיר כבד, כי לעולם לא אחזור להיות אותה צילה של פעם שד משחת ״מתקתקת עיניינים״. גופי לעולם לא יחזור למה שהיה. מתעייפת מהר, מתנהלת באיטיות, מוגבלת בתנועה ואוי לשיכחה, לראייה ולזיכרון שנפגעו קשות. והפחד הזה שהסרטן יחזור, זר לא יבין זאת! הפחד ירגע עם הזמן אבל ישאר לנצח בנפש האדם שחלה. יחד עם זאת למדתי לקבל את כל ״הרעשים״ באהבה להקטין למינימום  אכזבות וכעסים, להפסיק להטריד עצמי בדברים שאין לי שליטה עליהם, להתעלם מדברים שלא מסבים לי שקט ושלווה ומאותו משבר שנחרט חזק חזק בתוכי הבנתי שהחיים קצרים ועכשיו כשקיבלתי במתנה את חיי אני מתחילה לחיות בדרך חדשה מלאת סיפוקים, חיזוקים ואהבה.
אז למי שלא התייאש והגיע עד הלום, תודה על שקראתם והקדשתם לי מזמנכם ומבקשת מכל הנשים ללכת להיבדק.
״גילוי מוקדם מציל חיים״ אותי זה הציל.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: