יום שלישי, 13 בנובמבר 2018, ה' כסלו ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

נצחון הרוח

אלעד אמסלם בן 20 נולד עם שיתוק בצד הימני של גופו, מה שלא מנע ממנו לשחק כדורסל לנגן בגיטרה, לרכוב על אופניים, לצאת לטיולים ולעשות כל מה שבני גילו עושים - להיות חניך ופעיל “בבני עקיבא”, מדריך וקומונר בתנועת “עוז”, לפעול, להתנדב, להרצות ולהעביר מסר של סובלנות וקבלת האחר. אפילו האובדן של אביו הנערץ, המורה והמחנך שלמה אמסלם ז”ל, כשהיה בן 10 לא גרמה לו להסתגר, לרחם או לוותר לעצמו, רק רצון להמשיך לפעול לזכרו, לכבודו וברוחו. לפני כשלושה חודשים קיבל את פרס “מחנך השנה” ונבחר להדליק משואה בטקס המשואות המקומי. והנה שילוב של כל החומרים המרכיבים את ההרצאות הכי מעוררות השראה ב-TED

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

את אלעד אני מראיינת, באופן יוצא דופן, בטלפון כשאנחנו נמצאים במרחק 10,000 ק”מ זה מזה. הוא נמצא בניו יורק בחופשה משפחתית ואני פה. למה באופן מוזר? כי אינני נוהגת לראיין טלפונית. חשוב לי מבע העיניים, הבעות הפנים, אינטונציה? ושפת הגוף לא פחות מהדברים הנאמרים. במיוחד כשמדובר על ראיון עם איש צעיר שמדבר על ניצחון הרוח על מגבלות גופו, ואני “נאלצת” להסתפק בדברים שהוא אומר מבלי לראות את “המגבלות בעיניי”. ולפתע במהלך הריאיון אני מבינה כמה הסיטואציה מדויקת. אני מוצאת את עצמי קשובה לאדם הצעיר, המרשים והמרגש הזה, מבלי ליפול לקלישאות או להתמודד עם דעות קדומות שיכולות להיוולד בסוג כזה של מפגש.

אלעד, בן 20 היום תלמיד בישיבת ההסדר “אורות שאול” בתהליך התנדבות לצה”ל, הוא חתן פרס “מחנך השנה” לשנת 2018 בגין פעילותו וריכוז תנועת הנוער “עוז” בשוהם. זהו פרס שניתן מטעם מועצת ארגוני הילדים והנוער בישראל בשיתוף עם משרד החינוך, לפעילים ומדריכים יוצאי דופן בכל תנועות הנוער המרכיבות יחד פסיפס ישראלי. במאי האחרון הוא אף נבחר להיות בין מדליקי המשואות לכבוד 25 שנה ליישוב ו-70 למדינת ישראל. בטקס המשואות ביקש אלעד להודות לשני אנשים: “האחת, שישבה בקהל, אמא שלי והשני, אבא שלי, שהסתכל וחייך ושמר עליי מלמעלה. שניהם אנשים שכל חיי ליוו אותי ונתנו לי תמיד את הכוח לשנות לעשות ולהשפיע. הם ההשראה שלי”, הוא מספר בהתרגשות. 

בנם הרביעי (מתוך חמישה) של תמי - מורה להיסטוריה ואזרחות, ושל שלמה ז”ל, מורה מחנך ומנהל אולפנת ישורון בפתח תקווה ומייסד “תלמוד תורה” בשוהם, נולד עם שיתוק בצד ימין של גופו - יד ורגל או כמו שהוא מקפיד לקרוא לזה “מוגבלות בפלג גוף ימין”. מסביר אלעד: “את המוגבלות שלי רואים ועוד איך. הרגל שלי נתונה בסד, שאותו לא רואים כשאני לובש מכנסים ארוכים, אבל היד שלי בולטת לחלוטין”. 

בוגר המסלול “השגרתי” של ילד דתי בשוהם - בית הספר “אבני החושן”, לימודי תיכון בישיבת אמי”ת כפר גנים בפתח תקווה, פעילות חברתית בתנועת “בני עקיבא” והיום ישיבת הסדר.

 

דווקא נער כמוך עם תפיסה קהילתית, למה בחרת ללמוד בישיבה מחוץ ליישוב

“אבא שלי עבד עם הרב שי פירון וגם האחים הגדולים שלי למדו שם. אבל לא פחות חשוב זה השילוב שקיים בבית הספר בין ילדים “רגילים” לחינוך המיוחד כשהמסר הוא של קבלה ושל שוויון. אחד החברים הטובים שלי הוא ילד אוטיסט שלמד איתי את כל 6 השנים מהחטיבה עד סיום התיכון”. האני מאמין של התיכון מאוד התאים לתפיסת עולמו של אלעד. 

שלט הברכה בכניסה ליישוב

 

שחקן מן המניין
ב”מכבי שוהם” כדורסל
למרות המגבלה

למרות המוגבלות הלא פשוטה, בהחלטה מושכלת החליטו הוריו של אלעד להתייחס אליו כאל מי שיכול ואף צריך לעשות הכל, כמו כל ילד אחר, כבר מגיל צעיר. 

מספרת אמו תמי: “כשאלעד נולד החלטנו יחד שהוא יגדל, ילמד ויתחנך כילד רגיל למרות המגבלה הפיסית שלו. מאז שהיה תינוק לא ויתרנו לו על שום דבר והתייחסנו אליו כאל ילד רגיל. המסר בבית היה לא לוותר ולהמשיך גם אם קשה ולדעת להיעזר גם בחברים ובאנשים מסביב ולא להתבייש. זו הייתה דרכו של אביו, שלמה בעלי היקר, שהיה איש חינוך בכל רמ”ח איבריו והאמין בכל אחד וידע לכוון אותו לפי דרכו. לאחר מותו המשכתי בדרכו והמסר היה- לא נשברים.”

על ההחלטה הלא פשוטה והלא מובנת מאליה למד אלעד “בדרך הקשה” בכתה א’ כשהוריו הודיעו לו שרשמו אותו לחוג כדורסל. 

אלעד (שלישי מימין) עם אביו שלמה ז"ל, אמו תמי ואחיו

משפחת אמסלם

 

חוג כדורסל לילד עם מוגבלות ביד וברגל? 

“הם הושיבו אותי במטבח ועדכנו אותי שהם רשמו אותי לחוג כדורסל. הם ידעו כבר אז שהם זורקים אותי למים עמוקים אבל ידעו שאצליח. זה לא היה פשוט. אחרי האימון הראשון חזרתי הביתה בוכה. הרגשתי שכולם צוחקים עליי והודעתי שלשם אני לא חוזר. אבל הם לא ויתרו ובתקופה הראשונה הם ליוו אותי לאימונים עד שמצאתי את מקומי. בכתה ג’ המאמן, אבי כהן, החליט לעבוד אתי כדי לשפר את יכולת הקליעה שלי ובתוך זמן קצר התחלתי לקלוע לסל כמו שחקן גדול. הסד ברגל הכאיב לי ופעל נגדי, פעמים רבות נפלתי אבל למרות הכאב קמתי והמשכתי והחברים תמיד היו שם ותמכו בי. באחד המשחקים הודיע לי אחד השופטים שאני לא יכול לשחק. הוא שינה את ההחלטה בהתערבות המאמנים שלי. אחרי המשחק הוא ניגש אליי והתנצל.”

אלעד המשיך לשחק בקבוצה של מכבי שהם, למעט זמנים בהן היה מושבת בגלל ניתוחים, ובתקופות מסוימות אף שימש בתפקיד הקפטן של הקבוצה. “בכתה י’ עזבתי בגלל הלימודים בישיבה אבל עד היום הכדורסל זאת האהבה והכושר שלי.”

הרבה סימבוליות יש בהשתלבות של אלעד בקבוצת כדורסל של אנשים בריאים, ביכולת לקום גם אחרי הנפילות המכאיבות מבלי לוותר לעצמו או “לבקש הנחה”. באותה דרך עקשנית ועקבית גם למד לרכוב על אופניים, לשחות, לעסוק בספורט אתגרי, לצאת לטיולים עם כולם ולאחרונה ממש אף לקשור את שרוכי נעליו, דבר שלקח לו כמעט 20 שנה להצליח. בפוסט בפייסבוק כתב על היכולת לעשות ולהצליח: “מבחינתי, אין קיצורי דרך. יש מטרה לנגד עיני ולשם אני פוסע בכל הכוח. גם אם יהיו כישלונות ואכזבות, אני יודע שאני אצליח זה הכל עניין של זמן.”

 אלעד מדליק משואה (צילום רועי ברפמן)

 

הדרכה למרות האכזבה

בכיתה ד’ הצטרף אלעד, יחד עם חבריו, לתנועת “בני עקיבא”. כדרכו הוא לא נתן למגבלות גופו לעצור אותו. בכתה י’ התאכזב מאוד לגלות שמדריכיו הסלילו את דרכו למסלול הגרעין ולא להדרכה, למרות שחלומו היה תמיד להדריך. ולמרות האכזבה הוא לקח על עצמו מגוון תפקידים בקן. כחודש לאחר מכן קיבל שיחת טלפון מקומונרית תנועת “עוז” בשוהם, שביקשה ממנו להצטרף אליהם כמדריך. (תנועת עוז היא “תנועת בת” של בני עקיבא ומיועדת לחניכים בכתות א’-ג’ טרם הצטרפותם לבני עקיבא - מ.פ) 

מספר אלעד: “התלבטתי מאוד. ידעתי שפעילות עלולה לדרוש ממני לעזוב את בני עקיבא, מצד שני הבנתי שאם אוותר עכשיו על זה, אני עלול לוותר על עוד דברים בחיים. החלום שלי היה להדריך ילדים גדולים יותר ובעוז החניכים הם ילדים קטנים.” אחרי כמה ימי מחשבה הוא החליט ללכת על זה וכבר במפגש הראשון עם החניכים בכתה ב’ הבין שבחר נכון. הילדים צחקקו במבוכה ואחד הילדים אף שאל אותו באופן ישיר - מה יש לך ביד? “זה הרגע שהבנתי שזה המקום שלי”, מספר אלעד “כאן אני יכול לחנך את הילדים בקבלת השונה. זה לקח מעט מאוד זמן לפני שהם הפסיקו לשים לב למגבלה שלי.”

ילדים יכולים להיות מאוד ישירים ואכזריים.
לא חששת? 

“בפעולות הראשונות מאוד חששתי. התגובות הראשונות שלהם היו התגשמות כל החששות שלי, אבל בזכות הורי מגיל צעיר למדתי לשדר החוצה הרבה ביטחון וכך פעלתי.”

לאחר שנתיים הדרכה, הגיעה ההצעה להפוך לקומונר בתנועה. גם להצעה זו היה לו לא פשוט להסכים: “מאוד חששתי. מדובר על להיות אחראי על 90 ילדים ו- 15 מדריכים. התלבטות נוספת שהייתה לי, זה גיל המדריכים שהיו בסה”כ צעירים ממני בשנה-שנתיים וחלקם אף הדריכו אתי בשנה הקודמת. החלטתי ללכת על זה כשהמסר הוא שאני פה בשבילכם וביחד כצוות נעשה דברים גדולים.” התלבטות נוספת שהייתה לו, החשש לוותר על הפעילויות עם החברים מבני עקיבא ואולי אף לעזוב את התנועה.” מסביר אלעד: “להיות קומונר זה להתמסר 24 שעות ביממה ובעיקר בפעילויות בשבת. ולמרות שרוב הזמן והאנרגיה שלי הושקעה בתפקיד החדש החלטתי לא לעזוב את בני עקיבא. שם גדלתי ושם קיבלתי כלים בעיצוב אישיותי ואני אסיר תודה להם.”

 

פרס מחנך השנה

אלעד, תלמיד כיתה י”ב מצא את עצמו גם תלמיד במשרה מלאה, גם חניך ופעיל בתנועת בני עקיבא וגם קומונר ב”עוז”. אבל קשיים אצל אלעד נתפסים כעוד אתגרים שאתם הוא מתמודד ולהם הוא יכול. 

על פעילותו בתנועת עוז, זכה אלעד בחודש מאי בפרס “מחנך השנה”, כאמור פרס של ארגוני תנועות הנוער ומשרד החינוך שניתן ל-7 מדריכים נבחרים מרחבי הארץ. את הפרס העניקו לאלעד יחד מזכ”ל התנועה ונחשון מזרחי, חניך בן 8 תלמיד כתה ב’, שכתב כך: “אני רוצה לספר למה לאלעד אמסלם מגיע את הפרס- אלעד, תמיד יש לו סבלנות לחכות עד שכל החניכים יסיימו לדבר, ובדרך כלל אנחנו מדברים הרבה. אלעד יכול לדבר עם ילדים לא כמו מורות שצועקות עלינו, הוא לא מוותר לנו גם אם אנחנו בוכים ולא רוצים לדבר איתו. תמיד כשמשהו בצד אלעד ניגש אליו ורוצה לעזור לו. בסוף הפעולה כל מי שהיה עצוב, אז הוא הפך להיות שמח. הוא עושה דברים כיפיים לחניכים – כמו תחרויות, דברים טובים, בלי הרבצות, בלי אלימות בלי מילים לא יפות. אלעד ,תודה על זה שהיית המדריך הכי טוב... הלוואי שאני אהיה מדריך כמוך!”

מהי הצלחה בחינוך בשבילך?

“הצלחה בחינוך היא תהליך ארוך וממושך... בשביל להצליח חייבים זמן כדי שהדברים יחלחלו פנימה לנפש. ההדרכה בתנועות הנוער שייכת לחינוך הבלתי פורמלי והיא מזמינה אותנו לחשוב, להבין ולעשות משהו בשביל מישהו. להכיר ולשמוח בבני הנוער האיכותיים שיש לנו.” 

אתה רואה את עצמך עוסק בחינוך בעתיד?

“מתישהו בעתיד כמורה למקצועות ההומניים ומחנך. אני רואה את עצמי ממשיך את דרכו של אבא שהיה מחנך דגול. כל החינוך אצלו בא מתוך אהבה ובחיוך גדול. את אבא אני “זוכר” דרך הסיפורים, אבל את אמא אני זוכה לראות יום יום והיא מורה ומחנכת סבלנית ומלאת אמונה בתלמידים.” 

להעביר את זה הלאה

ובשנים האחרונות אתה מרצה ומספר את סיפורך לקהלים שונים. איך הגעת להרצות?

“בכיתה י’, אחרי שלא נכנסתי להדרכה בבני עקיבא ובין הניתוחים שאלתי את עצמי איך זה שאני לא מספר את סיפור החיים שלי כשיש לי אפשרות לעורר מוטיבציה ותקווה לחיים? החלטתי לנסות. למדתי את יסודות ההרצאה בסדנה המיועדת לבני נוער והמלמדת להכין הרצאות קצרות בסיגנון TED. אחרי ההרצאה הראשונה שלי, רק 10 דקות, שזכתה לתגובות נרגשות וחמות החלטתי להוסיף ולהרחיב את ההרצאה ולהתאים אותה לקהלים שונים.” 

להרצאה של אלעד קוראים “לנצח את המגבלות” – והיום הוא מרצה מבוקש בתשלום.  

 

ומה המסר שלך לחיים?

“הרבה פעמים בחיים ברגעים קשים אנחנו מוותרים לעצמנו, אפילו מראש. אני אומר ‘תעצרו ותשאלו את עצמכם אם אתם באמת לא יכולים’ והתשובה לרוב היא – אני יכול. לבחור בחיים זה לראות תמיד את חצי הכוס המלאה ותמיד להמשיך להתקדם. וזה המסר שלי בחיים -לבחור בחיים כדרך חיים.”  

 

רגע לפני סיום

רגע לפני שאנחנו מסיימים, אלעד מבקש לומר משהו על שוהם, המקום בו נולד, גדל והתחנך: “שוהם היא בית ואני גאה כל כך לגור פה. כשזכיתי בפרס החינוך קיבל את פניי בכניסה ליישוב שלט של המועצה ועליו נרשם ‘נרגשים להוקיר...’ ואז גם נבחרתי להדליק משואה. מעבר להתרגשות האישית- אני אסיר תודה ליישוב ולקהילה שיודעת להוקיר תודה ולהעריך ולכבד אנשים שעוסקים בהתנדבות ובעשייה חברתית וקהילתית.”

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: