יום שני, 14 באוקטובר 2019, ט"ו תשרי ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

האזרח יצחקיאן

אם תשאלו אותו הוא רק רוצה לגדל את משפחתו בשקט ובנחת, אבל נראה שהחיים מזמנים לו מאבקים והוא בוודאי לא האיש שיפנה להם את הגב

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אפרת רוזנצוייג

הוא הצליח לנצח את “תנובה” ואת “גד”, עמד מאחורי חקיקת חוק איסור מכירת חניית נכים בבניינים משותפים וכעת מנהל מאבק, כמעט של איש אחד, נגד פתיחתה של מטמנה נוספת בפארק התעשייה הצפוני של שוהם ומבטיח ללכת עד הסוף
הכירו את אורן יצחקיאן, אקטיביסט חברתי תוצרת שוהם
שלא פוחד שיחשבו שהוא משוגע

 

ראיון מא’ ועד ת’

אורן יצחקיאן, בן 44, נשוי לרחל ואב לארבע בנות, מהנדס אלקטרוניקה ותוכנה בחברת “מפעלי נשק ישראל” וחתום על המצאה פורצת דרך בתחום פיתוח נשק אוטונומי. עלה ארצה מפרס עם משפחתו בגיל ארבע, תושב שוהם מזה כ- 3 וחצי שנים, מנהל קבוצות הפייסבוק
“שומרים על שוהם” ו”תאגיד אזרחי ישראל”

אאקטיביזם
“האמת, אני לא מכיר את המושג הזה לעומק, אבל אם הכוונה לאדם שאכפת לו ממה שקורה בחברה בה הוא חי והוא לא מוכן לשבת בחיבוק ידיים כשהוא נתקל בקומבינות, רמאויות והולכות שולל מצד גופים, מוסדות וכו’, אז כן, אני חושב שאני עונה על ההגדרה של אקטיביסט חברתי. אבל גם אם אראה חתול תקוע על עץ, אני אפסיק כל מה שאני עושה ואוריד אותו. כשטיילתי עם משפחתי בגבעת כ”ח, גיליתי שאנדרטת “אגרוף ורומח” סובלת מהזנחה פושעת וכל אתר ההנצחה הרוס ומלוכלך. אני הרי לא הייתי המבקר היחיד שפקד אותה, אבל עובדה היא שאף אחד לא נקף אצבע. לא הרפיתי עד שהגורמים האחראים לכך נשאו באחריות וטיפלו במפגע. אני חי בתחושה שכל הזמן דופקים אותנו ורוב הזמן אנחנו בוחרים להתעלם ולהמשיך הלאה. לא יודע למה, איך ומתי הפכנו לאדישים. עוולות מקוממות אותי, כשאני יודע שמישהו מרוויח כשבצד השני מישהו מפסיד, אני מתקומם ומשהו בוער בי ולא נותן לי מנוחה.
אני מודה שיש לי “שריטה”, כשאני צולל לסיפור אני נכנס בו במלוא הכוח. אבל, שום פעולה שעשיתי לא נבעה מאינטרס אישי. לא תמצאי אף מאבק ששירת אותי, להיפך - הפעילויות שלי דווקא מסכנות אותי. אני חשוף לתביעות ולאיומים, אני משלם בזמן משפחתי יקר ובלחצים שקיימים באופן טבעי אצל כל מי שיוצא למאבק”.


בבית
“הבית שממנו באתי והבית שבניתי היום, עם המשפחה הגרעינית שלי, הם הסיבה לכל מה שאני עושה ולמי שאני. אני יוצא למלחמות בגלל הבית. הבנות שלי שואלות אותי לפעמים למה לי כל המאבקים האלה ואני מסביר להן שאני נאבק כדי שהן תוכלנה לחיות חיים בריאים ומאושרים, בחברה אכפתית וחסרת אדישות. בחרנו בשוהם, לאחר שעשיתי בדיקות רבות בחיפושיי אחר יישוב איכותי למשפחה שלי. אני נלחם כדי שהוא יהיה באמת כזה”.


גגאווה
“גאווה זו מילה שמפחידה אותי. אני פוחד שאנשים יחשבו שמה שמניע אותי זה האגו והרצון להתלבט. אני יכול להבין את אלו שחושבים כך, אבל כשמכירים אותי לעומק מבינים שהמוטיבציה שלי אולי מגיעה ממבנה אישיות שללא ספק הוא מורכב, אבל בהחלט לא ממקום שמחפש את הערצת הציבור. אני תמיד מזכיר לכולם את המחיר שאני משלם בסופו של יום. לא מעט אנשים שבהתחלה שפטו אותי, ידעו גם לבוא ולהודות, לאחר היכרות, שהם גילו אדם אחר ממה שהם חשבו”.
 

דדאגות
“אני חושב שהן מנת חלקי בחיים האלה. מנה מכובדת. אני לא רוצה להישמע מסכן, אני חושב שדאגות תרמו ותורמות עדיין למי שאני היום. דאגה לא חייבת להגיע ממקום של חולשה, היא שומרת אותך ערני ואחראי. אני דואג לאיכות החיים שלנו, אני דואג למה שקורה בחברה שלנו ואני דואג בגלל האדישות שדבקה בנו, אנחנו מוותרים בקלות כשמישהו גורם לנו עוול. אז אם דאגה היא ההיפך מאדישות, אני שמח להכריז שאני דאגן”.

 

ההשראה
“אבא שלי. איש גדול גם במימדים וגם באישיות. חייו לא היו קלים, במיוחד לאחר שנמלט מפרס ללא רכוש וללא מעמד, בדרך לא דרך. עם זאת, הוא דאג תמיד להכניס לי טוב טוב לראש, כבר בתור ילד קטן, שעליי לעמוד על שלי, לא להתבייש ולדרוש את מה שמגיע לי בדין ובצדק, לא לצאת פראייר, כדבריו. עצוב לי שרק הסוף של חייו היה מלווה בייסוריי גוף ובאכזבה מהסיוע שהמדינה שלנו לא מעניקה לאנשים מבוגרים וחולים”.

ווכחן
“אני מודה שאני סוג של וכחן. הווכחנות היא לא פרינציפ עבורי, היא תוצר לואי מתבקש. אולי אם היינו חיים בעולם אוטופי שהכל נהדר בו, אז יש מצב שלא הייתי מפתח את שריר הווכחנות. כך לדוגמא כשמנסים לעוות את המציאות ומספרים לציבור שהמטמנות הן בעצם גאווה לשוהם ושאנחנו יישוב שמוביל במודעות סביבתית, אז אני אומר – בוא נתווכח”.

"אני חי בתחושה שכל הזמן דופקים אותנו,
ורוב הזמן אנחנו בוחרים להתעלם ולהמשיך הלאה"


זזבל
“זבל, אשפה, פסולת, איך שתקראו לזה – זהו הנושא שבוער לי כרגע בעצמות ומדיר שינה מעיניי. כל סוגיית המטמנות, זו הקיימת וזו שעומדת להיפתח בקרוב לצידה, סובבת סביב נושא הזבל ואשפת הבנייה. במטמנת ברקת הישנה ידוע וברור לכולם שהוטמנה בה פסולת בנייה המכילה אסבסט, ושלא יספרו לנו שזה באחוזים נמוכים ולא מסוכנים לציבור. ואם כל ההר מתפרק, עולה על גדותיו ונשפך החוצה, מן ההיגיון שגם מה שטמון שם יגיע אלינו יום אחד, ואני חוזר ומתריע: אסבסט הורג!!! נכון להיום אנחנו נושמים את התוצאה של הבעירות הפנימיות המתרחשות בבטן האדמה של מטמנת ברקת כתוצאה מריאקציה כימית של חומרי בנייה ונוזלים. רק אלוהים יודע איזה נזק נגרם לנו. במטמנה החדשה מצפה לנו פרק ב’. זו נולדה כתוצאה מסגירתה של המטמנה הקיימת ואם בקיימת זרקו פסולת בנייה ואסבסט, מי יכול להבטיח לנו שאנחנו לא חוזרים על אותו סיפור? המחלות הקשות שנגרמות בעקבות האסבסט מתגלות לרוב רק לאחר שנים רבות כמו שקרה בנהריה. וישנה כמובן סוגיית מחצבת “אבן וסיד” שבקרוב מאוד תסיים לחצוב בסלע ותשאיר אותנו עם בור ענק שגם אליו יזרקו פסולת בנייה וגם הוא יהפוך מן הסתם למטמנה נוספת. עם כל הכבוד, זהו לא איזור תעשייה, אלא בית קברות בדמות מטמנות”.
 

חחלום
“החלום שלי בימים אלו הוא אחד: לראות מאות אנשים, תושבי שוהם, יוצאים להפגנה ועוצרים בגופם, ברכבם ובכל אמצעי לגיטימי את פתיחתה של המטמנה החדשה. אני חולם שכל התושבים יצאו מהאדישות שאופפת אותם נוכח הרעל שאנחנו סופגים ויעשו מעשה. אני מקווה שבעוד 20 שנה לא נצטרך לתת הסברים לילדים שלנו, אם תתחולל חס וחלילה קטסטרופה בריאותית”.
 

טטרחנות
“יש בי מידה מסויימת של טרחנות. אני מודע לכך שאני לעיתים מייגע ומשגע את הציבור בעשרות פוסטים, מאמרים ותחקירים שאני מפרסם השכם והערב. אבל הטרחנות הזאת היא זו ששומרת עליי מפני תביעות וגורמת לי לצלול לרזולוציות טרחניות, כי רק שם נמצאת האמת”.  
 

יילדות
“בפרספקטיבה של אדם מבוגר, אני חושב שהיתה לי ילדות לא פשוטה, בלשון המעטה. עליתי ארצה בגיל ארבע מפרס עם אחותי והוריי שנאלצו לברוח ממנה ולהתחיל את חייהם מחדש, בדלות רבה. אימי מעולם לא השתלבה כאן ונשארה עם מנטליות פרסית, עצובה ומתגעגעת למשפחה שהשאירה מאחור. אבי נאלץ להפשיל שרוולים ולפרנס את המשפחה. גדלתי בבית עם מנטליות פרסית, לא הצלחתי להשתלב ולהיות “צבר” וכתוצאה מכך סבלתי מבריונות ומחרם, רק בגלל שהייתי עולה חדש. עד גיל 12 קראו לי “ארש”. זה היה שמי. בהיסטוריה הפרסית זהו סוג של גיבור שעזר לנזקקים. הילדים בשכונה ובבית הספר עיוותו את זה ל”ערס” ולעגו לי במשך שנים. יום אחד נמאס לי ואמרתי שאני לא הולך יותר לבית ספר. אבא שלי קיבל החלטה באותו הרגע, אמר לי ‘קום תתלבש’ ולקח אותי למשרד הפנים, ובו במקום דרש ממני לחשוב על שם חדש. מרוב לחץ, השם הראשון שעלה לי לראש היה שמו של השכן המתופף שגר מעלינו. ככה המצאתי לעצמי את השם אורן”.
 

ככסף
“כמו שאני מכיר את עצמי, הייתי יכול לעשות הרבה מאוד כסף בחיי, לנצל את האמביציה, האנרגיות והזמן שאני משקיע במאבקים חברתיים כאלו ואחרים ולעשות לביתי, אבל מסתבר שכסף ממש לא עושה לי את זה. ולראיה: מכל התביעות הייצוגיות בהן ניצחתי כתובע, זכיתי לא פעם בסכומי כסף אותם תרמתי לנזקקים”.
 

ללחץ
“יש והרבה. המאבקים שלי מלחיצים את הקרובים אליי ובעיקר את אשתי שדואגת ובצדק מתביעות דיבה שלעיתים מרחפות מעל ראשי, מהזמן והאנרגיה שזה גוזל מהמשפחה. היא דואגת לי כשהיא רואה כמה הכל משפיע עליי. האמת, שלעיתים גם אני מודאג, אני אף פעם לא יודע לאיזה קו צרעות אני נכנס ומי הם האנשים הבוחשים מאחורי הקלעים. יש מצב שאני עלול אפילו להסתבך עם העולם התחתון, אבל הלחץ הזה עדיין לא עצר אותי”.

"החלום שלי זה לראות מאות אנשים, תושבי שוהם,
יוצאים להפגנה ועוצרים בגופם וברכבם
את פתיחתה של המטמנה"

 

ממטמנה
“סיפור המטמנה, או ליתר דיוק המטמנות, הולך להיות בכייה לדורות. יום אחד נתעורר ונבין שאנחנו אלו שטמנו את ראשנו עמוק בחול. הכל התחיל דווקא בתקופת הבחירות, אם הן לא היו מתקיימות ספק אם הייתי עולה על הסיפור. תוך שאני קורא פרוטוקולים של ישיבות מועצה, בחיפושיי אחר חומר על הליקויים בבניית שכונת כרמים בה אני מתגורר, אני נתקל בחומר על מטמנת ברקת, על הסכנות בה, הבעירות הפנימיות, על דיון בכנסת שהתקיים בעניין ואני אומר לעצמי: ‘מה קורה כאן? אנחנו יושבים על חומר נפץ’. אני מגלה שיש מטמנה שהועברה אלינו בירושה מחבל מודיעין ובמשך שנים רבות טמנו בה כמויות של פסולת בניין והיא עברה את התכולה המותרת בחוק ונסגרה בצו בית משפט והנתון המדאיג הוא שהוטמן בה אסבסט. כשהגעתי למקום הבנתי שלא היתה שם ממש הטמנה, אלא זריקת פסולת בנייה בצורה חופשית. הסתובבתי עם מסיכה כי היה שם שלט שהתריע על נוכחות אסבסט. חשבתי על השכונה שאני גר בה, הממוקמת כ-800 מטרים ועל ההשלכות שיש לכך עלינו, התושבים, ונחרדתי. כשהמטמנה נסגרה נוצרה למדינה בעיה. המשרד לאיכות הסביבה היה זקוק בדחיפות למטמנה שתהיה ממוקמת איפשהו במרכז המדינה כי מטמנות בדרום הן רחוקות מידי והשטחים הפתוחים שילמו בינתיים את המחיר. מינהל מקרקעי ישראל יצא במכרז למטמנה חדשה וראו זה פלא, היא ממוקמת בגב המטמנה
הישנה בפארק התעשייה הצפוני של שוהם, יש זוכה במכרז והיא תיכף יוצאת לדרך. ואם זה לא מספיק, אני צופה שבעתיד תוקם מטמנה נוספת שרק אלוהים יודע מי יפקח מה יטמנו בה. כשמחצבת “אבן וסיד” תסיים לחצוב את ההר נזכה בעוד מטמנה. וככה בלי שנשים לב, עושים עלינו סיבוב. שוהם תהפוך להיות מקום שמקושר עם מטמנות. אני רוצה שהרשויות במדינת ישראל יבואו לבדוק באיזה רמת סיכון אנחנו נמצאים, מה באמת אנחנו נושמים, מי מטפל בבעירות הפנימיות שפולטות חומרים מזהמים ומי יפקח על המטמנה החדשה. ואם הסכנה הבריאותית לא מזיזה לאף אחד, אולי כשערך הנדל”ן בשוהם ירד כתוצאה מכך, אנשים יחליטו לעשות מעשה. בינתיים, יכול להיות שרק לי יש נדודי שינה מכך?”.

 

ננמצא במקום הנכון, בזמן הנכון
“אני מאמין שאלוהים שם אותי במקום הנכון, בזמן הנכון, שהרי פעמים רבות נראה כאילו האירועים רודפים אותי ולא אני אותם. פעמים רבות מצאתי את עצמי בסיטואציות שנדרשה בהן עזרה ולמרות שהיו עוד אנשים רבים במקום, לקחתי על עצמי את כל העבודה, ולא פעם שילמתי על כך מחיר אישי“.

ססיפוק
“לשמחתי, הסיפוק תמיד מגיע. למרות הקשיים, הזמן, הכוחות והמשאבים שאני משקיע ב”צרות” שרובן לא קשורות אלי באופן אישי. כשהצדק יוצא לאור, אין סיפוק גדול מכך”.

עעוולות
“יש לא מעט. צריך רק לפתוח את העיניים ולא לשקר לעצמך שאין כאלה. לצערי, הרבה מאוד גופים נגועים בחוסר יושרה ופועלים מתוך אינטרסים הפוגעים בכלל. כשאני מרגיש שנעשה עוול ציבורי או אישי, מופעל אצלי מתג אוטומטי של התקוממות “.
 

פפייסבוק
“הפייסבוק הוא פלטפורמה לייצור תכנים ושיתוף מידע שקשה מאוד להתעלם ממנה. אני משתמש בה, מכורח המציאות. זוהי הרשת החברתית שדרכה אני יכול להגיע לקהל רב. אבל באותה נשימה, אני מרגיש שהפייסבוק הפך אותנו לקהי חושים. הוא גזל מאיתנו את הפעולות המעשיות הכי בסיסיות כמו יציאה לרחובות,להפגין. אנחנו מפגינים היום בפוסטים וזה מצער אותי. פעמים רבות מתחשק לי לקחת מגאפון ולצאת לרחוב, לצעוק, כמו שעשו פעם”.

צצחוק
“אני הכי צוחק על עצמי. אני חבר בקבוצת פייסבוק שנקראת “סימן שאני פרסי”. מסתבר שהסיפורים העגומים שלי מצחיקים היום הרבה מאוד אנשים”.

קקוטג’
“לפני שלוש שנים שמתי לב שגביעי הקוטג’ שאני רוכש מכילים כמות פחותה מזו המובטחת על האריזה. החלטתי לרדת לחקר האמת, שקלתי מספר גביעי קוטג’ האמורים להכיל 125 גרם ובכל שקילה קיבלתי תוצאה שונה ביחס למשקל המוצר. התוצאות נעו בין 85-109 גרם ואלו שיקפו הפחתה של 12-32% מהכמות המובטחת. “תנובה” ניסתה להתחבא מאחורי טענה שאמינות המשקל שבו השתמשתי מוטלת בספק, אבל הוכחתי להם באמצעות שקילה של מוצרים אחרים שזאת לא הבעיה. לא ויתרתי והוכחתי איך “תנובה” מטעה צרכנים במשקל הרשום. בסופו של תהליך מייגע הגענו להסכם פשרה ובו תנובה חוייבה לשלם פיצויים בסך של 750 אלף שקל”.


ררוטוויילר
“אם הייתי צריך לבחור איזו חיה הכי משקפת אותי, קרוב לוודאי שהייתי בוחר בכלב מסוג רוטוויילר. בדיוק כמוהו, כשאני נועץ במשהו שיניים, אני לא מרפה. ככה זה עם מאבק המטמנה, אני לא אשחרר, לא אנוח ולא אשקוט עד שיבטלו את פתיחת המטמנה”.

ששיגעון
“אני משער שקיימת בי מידה מסוימת של שיגעון, אחרת איך אפשר להסביר שאני בוחר במלחמות שמראש נראות אבודות. אני רוצה לחשוב שהמילה שיגעון במקרה שלי מעידה דווקא על דרייב פנימי חזק ואמונה בצדקת הדרך, אבל מצד שני, משוגע הוא האחרון לדעת שהוא כזה, לא?”

תתביעות
“קיבלתי אינספור איומים בדמותן של תביעות על הוצאת דיבה או מה שנהוג לכנות “תביעות השתקה, מהסוג שאמור לגרום לי מצד אחד להוצאות כמו ייעוץ משפטי וכו’ ומצד שני לפחד ולחזור בי. אני שמח שעד היום לא היה ממש בתביעות האלו. כשנכנסתי לצלם את מטמנת ברקת, ניסו לתבוע אותי על הסגת גבול, אבל אני שועל קרבות ותיק, דאגתי לבדוק אם קיים שלט האוסר על כך , דווקא היה שלט, שהיה רשום “כניסה” ואפילו פתח לעבור בו. דאגתי לתעד את הכל בוידאו. אז נכון, תביעות מלחיצות, אבל גם עושות את הפעולה ההפוכה: כל אחד שמגיש נגדי תביעה מחדיר בי מוטיבציה כפולה. הניסיון לימד אותי שברגע שתובעים אותך, סימן שעלית על משהו”.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: