יום שישי, 15 בדצמבר 2017, כ"ז כסלו ה' תשע"ח
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות בשוהם

מסע לגילוי עצמי

גילי יוסקוביץ, חרדית לשעבר מחסידות גור, והיום יבואנית אופנה אמא לשני בנים וחילונית למהדרין, היא כל מה שלא ידעתם על “יוצאים בשאלה” ולא העזתם לשאול. על המעבר בין החרדי לחילוני, על החיים בשני העולמות וביניהם, על קבלה, אהבה והשלמה.

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

גילי יוסקוביץ נוסעת לארוחת שישי בבית הוריה ומבלה שם עם משפחתה החרדית. בניגוד ל”יוצאים בשאלה” רבים אחרים, ולמרות כל הקושי, הכאב והמחירים ששולמו סביב בחירותיה בחיים, גילי מעולם לא התנתקה ממשפחתה הגרעינית. על פניו מפתיע, אבל אחרי שמכירים אותה קצת מבינים שבמקרה שלה ושל משפחתה, מבינים שרק טבעי הוא. שילוב של אהבה, קבלה, הכלה, סובלנות ובעיקר פתיחות גדולה שלה על המעורבים.   

להיוולד בלב תל אביב, לגדול בלב החסידות בבני ברק
גילי (מתברר שזהו שמה המקורי למרות היותו בלתי מקובל בחברה החרדית) יוסקוביץ (שם נעוריה שבצעד פמיניסטי מעולם לא שונה) נולדה במרכז תל אביב, בת חמישית למשפחה בת שישה ילדים. “משפחה חמה, אוהבת ומודרנית למרות ההשתייכות לחסידות גור, חסידות שאגב הלכה והקצינה עם השנים. אבא שירת בצבא ותמיד עבד ובבית שמעו גם שלמה ארצי”, היא מספרת. ובכל זאת, כשהייתה בת שנתיים בחרה המשפחה לעזוב את תל אביב ולעבור לגור בבני ברק, בלב החסידות. הסיבה, לדבריה של גילי, הייתה העובדה שאחותה הגדולה, אז בת 12, החלה להיחשף לתכנים חילוניים, כמו למשל הספרייה ברחוב דיזינגוף וההבנה של הוריה שעל מנת “לשמור” על הילדים, עליהם לעזוב את העיר החילונית ולעבור למקום דתי וסגור יותר.
אבל גילי, למרות המגורים בבני ברק, תמיד הייתה שונה וסקרנית, למרות שעד גיל 16 הצליחה למתן ולהסוות את הסקרנות עד שהפכה למרדנות גלויה. גילי מספרת: “שנים סבלתי במסגרות הקיצוניות בהן למדתי. המדים אפורים כמו בבית הספר וההתעסקות בצניעות שגובל בחוסר צניעות - באורך העגיל, בעובי הגרביים, באורך החצאית, באיסור על שימוש בדאודורנט, הציקו לי תמיד. הייתי שונה ומבודדת למרות שהייתי תמיד תלמידה טובה וממושמעת ובעיניי גם שמרתי על הכללים. ביקשתי שנים לעבור מסגרת, אבל ההורים חששו. בגיל 16 אחרי משבר משפחתי שבא בעקבות אסון, התחלתי לבעוט. הודעתי להורים שאין לי כוונה לחזור לבית הספר ולא הייתה להם ברירה אלא למצוא לי פתרון”. והפתרון שנמצא היה סמינר לבנות בעיר לוצרן בשוויץ.

הרגשת שזרקו אותך מהבית? רצו להרחיק את הבעיה?
“ממש לא. מבחינת ההורים זה היה צעד אמיץ ומטורף, מצד שני סוג של הרמת ידיים. מבחינה כלכלית היה להם מאוד קשה והם בכל זאת עמדו בזה. הפנימיה הייתה בסגנון ליטאי, לא חסידי, שנותן הרבה מקום ללימוד ולמהות והרבה פחות לחיצוניות. הבנות מהפנימייה הגיעו מכל העולם. מבחינה דתית פרחתי והתחזקתי מבחינה חיצונית השתנתי. זאת הפעם היחידה בחיי שהייתי באמת דתיה. במקביל התחלתי להתאפר, להתלבש צבעוני לפזר את השיער. הייתי בכיתה י”ב ותכננתי לחזור לארץ ולהתחיל ללמוד בסמינר לוסטיג, מקום בו יכולתי לסיים את הבגרויות ולרכוש מקצוע”.

שם באמת הרגשת את השינוי?
“השינוי התרחש בשנייה שעליתי על המטוס בדרך לשוויץ. שם בעצם נגמר הסיפור. פעם ראשונה שיצאתי משני הרחובות בבני ברק בהם חייתי. עד אותו יום לא דיברתי עם חילונים שהיו עבורי עבמ”ים בטח שלא עם בנים. ברגע שהמטוס המריא וראיתי את המרחב והבנתי את המרחב המחשבתי שבו אני חיה פתאום היה זה שילוב סימבולי מאוד משמעותי”.
אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד, מתברר. במהלך אותה שנה כשהגיעה גילי ארצה לחופשת פסח מתברר שהוריה קיבלו עבורה הצעת שידוכין שאי אפשר היה ממש לסרב לה. “על פניו זאת נראתה התאמה מושלמת. בחור ממשפחה חצי ליטאית וחצי חסידית מבלגיה שעלה לארץ בגפו כמה שנים קודם לכן”. וכילדה טובה מבית טוב היא הסכימה לצאת לפגישה. למרות שבתום הפגישה הראשונה חזרה הביתה והודיעה להוריה ש”אין מצב”, הסכימה לתת לבחור צ’אנס ויצאה לפגישה שניה אתו. “מאותו רגע החלה רכבת הרים רגשית. למרות שהראש אמר ‘לא’ איכשהו הבחור נגע בי מבחינה רגשית ובתוך שבועיים התארסנו. חזרתי לשוויץ מאורסת כדי לסיים את
שנת הלמודים. בתום אותה שנת לימודים חזרתי ארצה והתחתנו”.

 


החזרה בשאלה הוא תהליך ארוך ומחייב
של ברור ובדיקה עצמית.
זה לא פשוט לבחור בחופש לבטא את עצמך
ואת רצונותיך ולהיות מי שאתה”


נישואי בוסר והשלמת המהפך
וכך מצאה את עצמה גילי, לפני יום הולדתה ה- 18 נשואה לאיש זר. את הלימודים ביטלה והיא מצאה את עצמה משקיעה את עצמה בחיי הנישואין הטריים. “היינו אמנם משפחה מודרנית, אבל נורמטיבית, וגירושין בכלל לא באו בחשבון”. אבל דווקא בתוך הנישואין הצעירים והבוסריים הללו עברה גילי את השינוי הגדול של חייה. היא החלה לעבוד במשרד חילוני, בחברה השייכת לחבר של אביה ושם נחשפה לראשונה לחברה החילונית שהתגלתה, להפתעתה, כחברה יותר מקבלת ומכבדת מאשר החברה הדתית-חרדית בה חיה. “הייתי אישה צעירה - חרדית - מודרנית. לבשתי חצאיות יותר קצרות, פעמים רבות בלי גרביונים, חבשתי פאה חלקית או סרט לשיער ויחד עם זאת הייתי אישה חרדית נשואה. דווקא בקרב החילונים הרגשתי שאנשים מאוד מכבדים את זה, לעומת בחברה החרדית בה חייתי הרגשתי אובייקט מיני והייתי מאוד מוטרדת כל הזמן”.

ואיך בעלך הצעיר קיבל את השינוי הזה?
“בעלי היה נוכח נפקד בנישואין. הוא היה מאוד שקוע בעולמו ולא ממש ראה אותי. בהיותו זמר מאוד מבוקש הוא עבד בלילות וחזר הביתה לפנות בוקר ואני יצאתי באותן שעות לעבודה. ואני מאוד השתדלתי והשקעתי בנישואין - סיפרתי, דיברתי, שיתפתי אבל הוא לא באמת היה שם”.
שני טריגרים שהתרחשו במקביל גרמו לגילי להשלים את היציאה מהעולם החרדי ומנישואיה. הראשון היה האינטרנט, דרכו נחשפה לאינפורמציה ולידע ולמידע שהיו חסרים בחייה והשני היה הגילוי שבעלה הוא למעשה מכור להימורים, שקוע בחובות ובעצם חי חיים כפולים.
את הנישואין היא עזבה בגיל 18 וחצי עם שתי מזוודות ובלי שום רכוש.

צעירה בת 20, חילונית למהדרין
את החודש הראשון לחייה החופשיים היא עברה אצל סבתה בתל אביב, אבל מהר מאוד עברה לדירה שכורה ופתחה בפרק החדש והחילוני של חייה. עבדה בכמה משרות, השלימה את הבגרויות והמשיכה ללמוד ואפילו שיחקה במשך שנתיים בתיאטרון בהצגה “כל נדרי” של יהושוע סובול.
“הכל הרגיש לי נכון וטבעי”, היא מספרת “היכולת להיות אני. לעשות מה שאני בוחרת ללכת ברחוב ולא להיות אובייקט מיני, זה היה החופש האמתי בשבילי”.

איך ההורים קיבלו את השינוי?
“הם עברו משבר גדול מאוד למרות שהם מעולם לא ניתקו אתי את הקשר. הם היו מדהימים ונלחמו כמו אריות על הזכות שלי לחיות כרצוני, למרות הלחצים שהופעלו עליהם על ידי הקהילה, כולל מסרים שנשלחו אליהם אפילו מהאדמו”ר מגור עצמו, שדרשו מהם לנתק אתי את הקשר. עבור החרדים תפוח אחד רקוב יכול להרקיב את כל הסל. ועוד היה לי אח צעיר שאמור היה להתחתן וידעתי שזה עלול לפגוע לו בשידוך. ההורים עברו תהליך גדול משל עצמם. למרות הקושי אמא תמיד אמרה לי ‘תהיי חילונית, נוצרייה, מוסלמית - תמיד תהיי הבת שלי’. לאבא היה יותר קשה. ובכל זאת הקשר נשאר חם ויציב”.


על פירוק הנישואין:
“היינו אמנם משפחה מודרנית,
אבל נורמטיבית, וגירושין
בכלל לא באו בחשבון”


ויש לך עוד אחים שהפכו לחילונים?
“רק אחותי הגדולה שיצאה בשאלה עם בעלה ושלושת ילדיה (גיסה, הוא אחיה של אסתי וינשטיין ז”ל- מ.פ) כל האחרים נשארו חרדים. ולמרות הקושי, כולם עושים מאמץ והקשר המשפחתי נשאר חם וחזק עד היום”.
בגיל 20 כשהיא חיה את החיים החילונים - התל אביבים - האולטימטיביים פגשה גילי את בעלה השני ואבי ילדיה. “זאת הייתה אהבה גדולה, מטורפת. הוא היה בן 28 רווק כריזמטי מצליח. הייתי צעירה מאוד ונאיבית מאוד והוא היה איש חזק ודומיננטי. הוא הפך להיות כל עולמי”. לאחר מספר שנים התחתנו ועזבו את העיר הגדולה לטובת חיי פרברים במושב. שני בנים נולדים להם - עמית היום בן ה-8 (תלמיד כתה ג’ ב”קשת”) ואיתי, היום בן 4. אבל מתברר שהמסע של גילי לא ממש תם וקצת אחרי לידת בנה השני והיא מחליטה לפרק את החבילה ולהתגרש. גילי מאוד זהירה בדבריה, כי הגירושין עדיין לא הושלמו וכי היא אינה רוצה לפגוע בפרודה ובשני הבנים.
“במשך כל שנות ה-20 ניסיתי לשנות את עצמי ולהתאים את עצמי אליו. בעולם הדתי יש לאדם את ‘עבודת המידות’ שזה המקום בו אדם נדרש להשתנות, לנסות לשפר את עצמו, להיות אדם טוב יותר ולבדוק כל הזמן איפה ומתי הוא לא בסדר. בעולם החרדי אדם נדרש לבטל את עצמו כדי להיות שייך לעדר. הנישואין הביאו אותי שוב למקום הקטן והבטוח לכאורה. הרגשתי חנוקה ובגיל 31, לאחר הלידה השנייה, טסתי לבדי לכמה ימים לשוויץ לסמינר בו למדתי. נסעתי למצוא את השקט. היה לי טוב כמו שלא היה לי הרבה זמן. פתאום התחברתי לעצמי והבנתי שאני לא יכולה להיות יותר במקום הקטן והחנוק הזה. חזרתי שלמה עם עצמי והודעתי לבעלי שאינני מוכנה שוב להשתנות למען אף אחד”.

 

ואיך הוא קיבל את השינוי?
“לא ממש קיבל. הוא רצה את גילי הקטנה והחמודה ולא את האישה הבוגרת והמודעת. התחיל מאבק והליכה קדימה ואחורה עד שלא היה אפשר יותר”.
בניגוד למה שחשבה שיקרה, גם הפעם היא יצאה מהנישואין עם שתי מזוודות ושני ילדים.
ולמרות הקושי, עבור גילי התרסקות היא אינה אופציה. היא חיה בבית נחמיה בבית שכור “גם על מנת להשאיר את הילדים קרוב לאבא שלהם” ועובדת ביבוא של בגדים ואביזרי אופנה בחברה של אחותה הגדולה ונמצאת בזוגיות חדשה ביחסי “לונג דיסטנס” עם גבר שאינו גר בארץ.  

 

ההורים שלי עברו משבר גדול מאוד למרות שהם מעולם לא ניתקו אתי את הקשר. הם היו מדהימים ונלחמו כמו אריות על הזכות שלי לחיות כרצוני, למרות הלחצים שהופעלו עליהם על ידי הקהילה, לנתק אתי את הקשר"

לסגור מעגל  
גילי שנולדה וגדלה, כאמור, בחסידות גור. לסיפורה של החסידות הקיצונית הזו נחשפנו כולנו סביב היעדרותה ומותה הטרגי של אסתי וינשטיין, אם לשישה ילדים שנותקה מחמשת ילדיה לאחר שהפכה לחילונית. אסתי היא קרובת משפחה של גילי (אחות גיסה). ימי החיפושים אחרי אסתי וחשיפת סיפור חייה, חשפו בפני הציבור טפח מעולמם והקשיים אתם מתמודדים אותם “חוזרים בשאלה”, כמו שהם מכונים. עבור גילי ימי החיפושים אחרי אסתי, מותה והלווייתה שריכזה יחד את שני העולמות, היו תזכורת כואבת, גם אם הבנה גדולה יותר בצרכים של אותם אנשים כאובים, במיוחד אלו שנותקו בכוח מכל משפחתם. “אסתי לא הייתה הראשונה. לפניה התאבדו שישה יוצאים בשאלה, אבל המקרים היו פחות מוכרים. אסתי הייתה בת משפחתה ובתה היא חברה טובה וקרובה שלי. מותה חדד אצלי את ההבנה כמה יוצאים בשאלה זקוקים לעזרה ותמיכה. בזמנו עזרתי בהקמת ארגון “ובָּחַרת” (ארגון שמטרתו להעניק ליוצאים מהחברה החרדית סיוע כלכלי, חברתי, נפשי וכל סיוע אחר שנדרש. להעצים את יכולתם לבחור דרך חיים. לסייע בתהליכי המעבר והקליטה לחברה הדתית או הכללי- מ.פ). היום אני מעורבת פחות בגלל ההבנה שמדובר על תהליך שאדם חייב לעבור עם עצמו. מאוד קל להוציא אדם בשאלה, במיוחד אנשים חכמים וסקרנים. כל מה שצריך זה לחשוף אותו למידע ולתשובות, בדיוק כמו בתהליך החזרה בתשובה. יציאה בשאלה זה מקום מחייב. היום אני לא מוכנה לקחת אחריות על החלטות של מי שעדיין מתלבט. יחד עם זה אני מבינה היום יותר את הצורך בתמיכה ובסיוע דווקא לאחר ‘סיום התהליך’ ולאורך הזמן. באופן אישי גם אני למדתי להזדקק לעזרה ולקבל אותה כשצריך”.

והיום את במקום טוב, שלם יותר?
“היום אני בדיוק במקום שאני רוצה להיות. הבנתי שלזמן יש משמעות גדולה מאוד ועל מנת לסגור מעגל אני זקוקה לזמן. זה לוקח זמן לראות את עצמי במראה ולאהוב את מה שאני רואה. היציאה בשאלה הוא תהליך ארוך ומחייב של ברור ובדיקה עצמית. זה לא פשוט לבחור בחופש לבטא את עצמך ואת רצונותיך ולהיות מי שאתה. באופן אישי תמיד ידעתי איפה הסנטר שלי וידעתי שאני יכולה להתחבר ולחזור אליו.
שילמתי הרבה מחירים במהלך חיי, אבל הגעתי למה שאני רוצה.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: