יום שני, 16 בספטמבר 2019, ט"ז אלול ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

איזה דיכאון

לאחר שחווה אכזבה במקום העבודה נקלע מאיר (שם בדוי), למשבר שהידרדר במהרה לדיכאון . בדרך להחלמה מלאה, חשוב לו להפר את קשר השתיקה סביב המחלה ולהתריע מפניו: "אנשים מתים מבושה, לא מדיכאון"

פורסם בתאריך:


מהרגע שמאיר (שם בדוי) שמע על התאבדותו של יגאל בשן, הוא לא מוצא מנוחה לנפשו. הוא מרגיש  שאסור לו לשתוק יותר, שהמוות של בשן ז"ל הוא הקיו שלו לצעוד לקדמת הבמה ולצעוק בקול שהבושה הרגה את יגאל, שלא חייבים למות מדיכאון, שבניגוד למה שחושבים - ניתן להירפא מדיכאון ושאתם ממש חייבים להאמין לו כי הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא בדיוק חזר עכשיו מתופת בדמות דיכאון שנמשך על פני שנתיים.
אם זה היה תלוי רק במאיר הוא לא היה מתראיין בשם בדוי. עד לרגע כתיבת שורות אלו הוא התלבט  והתחבט קשות שהרי ההסתתרות שלו מאחורי שם בדוי לא מתיישבת עם הזעקה שלו כי אין במה להתבייש. אבל, המשפחה הקרובה, מטעמים מובנים, הציבה גבול ברור והתנגדה לחשיפה. בכל זאת, שוהם היא יישוב קהילתי ואינטימי במידת מה וחשיפה, כדרכה, מגיעה עם תג מחיר.
מאיר מתגורר בשוהם, בן 55, נשוי ואב לשני ילדים. בעבר איש הייטק ההחליט לעשות הסבה להוראה ומזה כשנתיים הוא לא עובד. " אבל בקרוב מאוד אני חוזר לעבודה", הוא ממהר להרגיע.
את "אירוע הדיכאון" הראשון שלו הוא לא זוכר כחוויה טראומטית במיוחד:
"בצבא, היה לי סוג של דיכאון כתוצאה משיברון לב. בחורה שאהבתי שברה לי את הלב והייתי מדוכא, עם כל התופעות הקלאסיות של דיכאון כמו חוסר שינה ומצב רוח רע. נשלחתי הביתה לחודש ימים בהוראת הפסיכיאטר הצבאי. בבית הוריי העסקתי את עצמי בעבודה פיזית, צבעתי ושיפצתי וזה מה שעזר לי לצאת מהר מאוד מהדיכאון ולחזור לשגרה. מאז, אני מחזיק מעמד, ללא שום נפילה. היו אמנם ירידות ועליות לא חדות שאופיינו במצב רוח לא טוב, כמו שיש לרוב בני האדם, ואני לא יכול לאבחן בדיעבד שהיה להן קשר לדיכאון."
כשהיה נשוי טרי, ללא ילדים, נשלח מאיר לשליחות בחו"ל מטעם העבודה ושם לדבריו, העבודה התובענית, הבדידות והריחוק מהמשפחה השפיעו עליו לרעה והוא חש "עצבות קלה". הוא פוגש פסיכיאטר שאומר לו כלאחר יד : "למה אתה צריך לסבול?" ועורך לו היכרות עם תרופה חדשה, נוגדת דיכאון, ממשפחת ה- SSRI  (שם כולל לקבוצה של תרופות נוגדות דיכאון המבוססות על עיכוב קליטה חוזרת של סרוטונין. א.ר). את התרופה, נטולת תופעות הלוואי, הוא נוטל באדיקות במשך 20 שנים, כשהוא מקפיד אחת לכמה שנים לפגוש פסיכיאטר שמחדש לו את המרשם. "אף פעם אף אחד לא חשב שאני צריך להפסיק ליטול את התרופה ולי היא עשתה טוב. היום בדיעבד, אני חושב שאולי עשיתי טעות והייתי צריך להפסיק עם התרופה, כי הגוף שלי איכשהו התרגל אליה".
מאיר חוזר ארצה עם אשתו, מקים משפחה, מתקדם בעבודה, משנה קריירה, תמיד מוקף בחברים ובמשפחה מורחבת אוהבת ותומכת. כמעט ולא נרשמים טריגרים יוצאי דופן בחייו, למעט העובדה שהיה עסוק מעל הראש בהתחייבויות שלקח על עצמו בעבודה ומחוצה לה. "עד שנת 2017 הכל היה תקין אצלי", הוא מעיד על עצמו.
אז מה קורה לך לפני שנתיים?
"בערך בשנת 2017 התקבלתי ללימודי תואר שני במכון וייצמן, במקביל לעבודתי כמורה. בבית הספר בו לימדתי התנדבתי לקחת על עצמי תפקיד נוסף ומורכב שתבע ממני השקעה ומאמץ רב, שעות עבודה רבות והתמודדות נפשית לא פשוטה. ואם זה לא מספיק, גם הייתי מחויב לתפקיד התנדבותי נוסף, מחוץ לעבודה. אני אדם שנותן את הנשמה בכל דבר שאני עושה, משקיע בלי לעשות חשבון. בטירוף הזה של עבודה וחיים נאלצתי גם להתמודד עם חוסר פרגון וצרות עין מצידה של דמות מפתח בעבודה. אותה דמות עשתה לי את החיים קשים ופעלה על מנת להצר את צעדיי. הקולגות שלי  אמנם ידעו לפרגן ולהעריך את העבודה הקשה, אבל זו היתה תקופה לחוצה מאוד בחיי. הייתי צריך להספיק לעשות כל כך הרבה דברים ותמיד תחת לחץ ומתוך מחויבות פנימית לא לפשל ולבצע את הדברים על הצד הטוב ביותר. בגלל שאני אדם רגיש, המצב השפיע עליי. יום אחד, המנהל קורא לי לשיחה ומודיע לי שיש בעיות עם התפקוד שלי ושהוא אינו שבע רצון ממני ולכן הוא לוקח ממני את התפקיד הנוסף שעשיתי בבית הספר. אני מהר מאוד מבין שבשל אינטריגות פנימיות ופוליטיקה פנים ארגונית הוא בוחר להקריב אותי . זו הייתה עבורי מכה קשה. הרגשתי נבגד והייתי מטולטל מאוד מהשיחה. היום אני מבין שזו הייתה נקודת השבר שלי, האכזבה הגדולה".
אכזבה וביקורת מהמעסיק היו הטריגר לדיכאון?
" כן.הרגשתי ממש כמו אחרי אהבה נכזבת. חוויתי בגידה קשה. הייתי פגוע עד עמקי נשמתי, אבל לא שברתי את הכלים והמשכתי עד סוף השנה. התופעות של הדיכאון לא התחילו מייד. ארבעה חודשים בערך מהשיחה עם המנהל, התחלתי להרגיש לא טוב. מצב הרוח לא היה טוב. הייתי קצת כבוי, לא שמח כפי שהייתי רגיל. גם בבית התחילו להרגיש שמשהו שונה בי".
התופעות הקלאסיות של דיכאון: חוסר תיאבון, עצבות?
"דווקא בתיאבון זה לא בא לידי ביטוי. אכלתי כרגיל, אבל הייתי עצוב מאוד והרגשתי שנפער בי "חור" בלב. עם הזמן התחלתי לאבד את השליטה על התגובות שלי. הייתי מאוד מאוד עצבני וקצר רוח כלפי הסובבים אותי. התנהגתי בצורה לא שפויה שהתבטאה בעיקר בצעקות. צעקתי כל הזמן בבית, השתוללתי, בלי שום סיבה. השכנים שמעו אותי צועק לבד בבית".  
הדיכאון התבטא דווקא בצעקות?
"כן. פשוט צעקתי, ככה בלי שום סיבה. שעות על גבי שעות ביטאתי את הכאב שלי בצעקות כשהילדים שלי ואשתי חשופים להתנהגות הזאת".
החופש הגדול הגיע, מאיר כבר לא התמודד עם הלחץ בעבודה שהיה מנת חלקו, סיים את מבחני התואר בהצלחה והוא אף נפרד מהתחייבויות שלקח על עצמו, אבל דווקא אז מצבו הנפשי מדרדר. התקפי הזעם הלכו וגברו ומאיר צועק את עצמו לדעת, בין כתלי הבית. לא בוכה, רק צועק.
כיצד הגיבה אשתך?
"לאורך כל התקופה אשתי מנסה להבין מה עובר עליי. היא מנסה להרגיע אותי, בלי הצלחה בהתחלה. היא אפילו צילמה אותי בווידאו כדי להראות לי איך אני מתנהג תחת "התקפה". מהר מאוד היא מבינה שאין סיכוי שאחזור ללמד והיא מודיעה לבית הספר שאני לא חוזר בתחילת שנת הלימודים, למרות שבהתחלה התכחשתי למצבי, אבל היא אישה חכמה ורגישה שהבינה שהיא צריכה לנהל עכשיו את מה שקורה לי. לאורך כל התקופה אשתי לא הסכימה שיאשפזו אותי וגם הפסיכיאטרים שפגשתי לא חשבו שצריך."
התחנה הראשונה אליה מגיעים מאיר ואשתו, היא רופא המשפחה שלאורך כל הראיון מכנה אותו מאיר - "המלאך".
"בעצה אחת עם הפסיכיאטרית המחוזית שהייתה מיודדת עם הרופא שלי, היא ממליצה לי על "אשפוז יום" במרפאת טיפול יום, בלוד. זוהי מסגרת שנועדה לאנשים שזקוקים לטיפול שיקומי ומסוגלים לעבור אותו במסגרת יומית ללא צורך באשפוז מלא, במימון מלא של קופת החולים".
תאר לי את סדר היום שלך ב"טיפול יום"
"היום שלי התחיל בשבע וחצי בבוקר עם ארוחת בוקר במרפאה בלוד והסתיים באחת עשרה וחצי. פעמים רבות נשארתי מעבר לשעות, כדי להיות עם חברים עד שאשתי הייתה באה לאסוף אותי. באשפוז יום נמצאתי תחת מעקב של  פסיכיאטר, ניהלתי שיחות עם פסיכולוגים לפחות פעמיים בשבוע, שמעתי הרצאות ובעיקר נפגשתי עם מטופלים. בהתחלה התנהגתי שם כמו זומבי, רק בבית הרשיתי לעצמי להשתולל".
במשך חודשיים פוקד מאיר את מרפאת אשפוז יום בלוד. הצוות הרפואי מודאג מאוד ממצבו. הפסיכיאטר מנסה להחליף תרופות בתקווה שמשהו יביא את השינוי המיוחל והפסיכולוגים לא בדיוק יודעים לשים את האצבע על מה שקורה למאיר. הוא עובר בדיקות מקיפות, נוירולוגיות ואחרות שאולי יאתרו בעיה אורגנית, אבל אף ממצא לא עולה בהן. האבחנה הקלינית הייתה ועודנה – דיכאון.
רצית למות?
"לא אובחנתי כבעל נטיות אובדניות, במשך כל הזמן שהייתי בתוך ה"הפרעה", עמדו לנגד עיניי אשתי והילדים. פה ושם כשיצאתי להליכות עם אשתי, הייתה עוברת לי מחשבה שאולי אוכל לסיים עם הסבל אם אקפוץ לכביש. כששאלו אותי איך אני מרגיש, עניתי שאני בדיכאון".
לאחר שניסה תרופות רבות והפך "לעמיד" בפניהן, כדברי הפסיכיאטר שלו, הוחלט על טיפול בשוק חשמלי או בהגדרתו הרפואית - טיפול בנזעי חשמל (ECT). פעמיים בשבוע, טופל מאיר בשיטה זו תחת הרדמה מלאה. 29 טיפולים על פני חודשיים.  "הטיפולים בחשמל לא השיגו את התוצאה המיוחלת ומצבי הורע: הפכתי לעוד יותר זומבי, הייתי כבוי לגמרי. לא היה שם ממש אדם, רק תחושה של גוף מהלך בלי כלום. הפסיכיאטר החליט להפסיק את הטיפולים".
בתוך כל הכאוס הזה ובאופן שלא ניתן להסביר היום בפרספקטיבה לאחור, מצליח מאיר לשכנע את הסביבה הקרובה כי הוא כשיר לחזור לעבודת ההוראה. חודש ימים הוא מצליח להחזיק מעמד עד לשיחת הטלפון מבית הספר לאשתו בה נאמר לה ש"משהו לא בסדר עם מאיר".
בחדר מיון של בית החולים לא מוצאים הרופאים טעם לאישפוז ובהמלצת הפסיכיאטרית במקום,  מאיר חוזר לאשפוז יום במרפאת טיפול יום בלוד. במשך שנה וחודשיים הוא פוקד מידי יום את המרפאה.
מתי אתה מרגיש שאתה מתחיל להתאושש?
" לאורך כל התקופה לחצתי על כולם לחזור ללמד. אשתי ממש התעקשה איתי בעניין וסירבה לשמוע על כך. אני זוכר שבאוגוסט  2018 הרופא התעסוקתי הסביר לי בצורה ברורה שאני לא חוזר לבית הספר. פתאום הרגשתי שירדה לי אבן גדולה מהלב. ושם, בנקודה הזאת, התחיל תהליך ההחלמה שלי. ההבנה הזאת שאני לא חוזר לעבודה ושאני יכול להתפנות ממש לעצמי, היא זו שהעלתה אותי על דרך המלך, הרפיתי מהאחיזה העקשנית בחיים תובעניים"
איך אשתך מגיבה לכל מה שקורה איתך?
"בלעדי אשתי לא הייתי שורד. לא יודע מה היה קורה איתי, אם היא לא הייתה בחיי. כשכולם במשפחה הרימו ידיים בנקודה זו או אחרת, היא היחידה שהתעקשה לא לאשפז אותי ולטפל בי בבית. יש לי מזל מהשמיים שזו בת הזוג שלי, היא לא ויתרה עלי והאמינה שאני אצא מזה. גם רופא המשפחה שלנו בקופת חולים מאוחדת התגלה כמלאך, מלבד התמיכה בי הוא תמך גם באשתי והיה קשוב אליה לאורך כל הדרך. הוא אחד האנשים המדהימים שהכרתי, הרבה מעבר לרופא משפחה".
מהרגע שהתקבלה ההחלטה שמאיר לא חוזר לעבודה, חייו מקבלים תפנית חיובית, כאילו האישור לא לעבוד ולחזור למסלול חיים לחוץ והישגי היה כל מה שנדרש כדי שהוא יתחיל בתהליך ההחלמה.   "לאט לאט חזרתי לעצמי, בהדרגה הורדתי את כמות הכדורים העצומה שנהגתי לקחת ואוטוטו אני בדרך להפסיק אותם לגמרי. אני נמצא תחת פיקוח פסיכיאטרי והולך לשיחות עם פסיכולוג וגם גיליתי את לימודי תורת הבודהיזם שגורמים לי לאושר וסיפוק. מטרת הבודהה היא לגרום לאדם להיות מאושר בכל מצב וגם לסביבה שלו".
אתה מרגיש מאושר?
"כן, היום אני מרגיש מאושר. אני קם בבוקר מלא באנרגיות, עסוק בשיפוץ הבית, עושה הכל בעצמי, אני מתנדב. גם כשיש ימים פחות טובים אני לומד לחבק את המצב. כרגע, אפשר לומר שאני נהנה מהחיים".
ומה בנוגע לעבודה?
"אני לא רוצה לחזור לעבודה בבית ספר, לא כרגע, אבל אני מאמין שאחזו, רק במתכונת אחרת: אני לא אעמיס על עצמי מטלות שיכניסו אותי ללחץ, אעשה הכל במידה ואדע את הגבולות שלי. אני אדם רגיש ומתוקף כך אני צריך למזער טריגרים".
מה הקפיץ אותך כל כך בסיפור של יגאל בשן ז"ל?
"אני בטוח שמה שהרג אותו בסופו של דבר היא הבושה. בתקופה הכי חשוכה שלי, הרגשתי בושה גדולה עם מה שקורה לי וממה שאומרים עליי. רק כשהחלמתי, הבושה כבר לא עניינה אותי. אני רוצה להגיד לכל אלו הנמצאים עכשיו בתוך החושך וחושבים שים קץ לסבל: תהיו סבלניים, תנו למערכת לטפל בכם, תדאגו שתהיה לכם מערכת תמיכה ותיקחו בחשבון שהכל יכול להשתנות לטובה גם כשנראה שאין דרך חזרה. רק מהמוות אין דרך חזרה".

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: