יום שלישי, 13 בנובמבר 2018, ה' כסלו ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

החיים חוזרים אט אט למסלולם

ראיון אופטימי מלווה בעננה של עצב ואבל צילום השיטפון: צור מוסרי

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מיכל פיקרסקי

רון חכים הוא עלם חמודות, מלח הארץ בלי שום מרכאות. בוגר תיכון שוהם רשג”ד בשבט עמית ובדרך להיות חניך במכינה מבוקשת, שבגיל 17.5, בבוקר גשום וסוער אחד לפני פחות משלושה חודשים, קיבלו חייו תפנית בלתי צפויה ובלתי נתפסת.
ומאז בעזרת משפחה אוהבת ומחבקת, חברים עוטפים, מסגרות מכילות
וקהילה מלווה, מנסה להחזיר את החיים למסלולם.

 

לפני כחודשיים וחצי, ב-26 לאפריל, התרחש האסון המוכר לכל אדם בישראל בשם “אסון נחל צָפִית” או “אסון השיטפון”, במהלכו איבדו תשע נערות ונער אחד את חייהם, ביניהם גם שני שמיר ז”ל בת היישוב האהובה וחברתו הקרובה של רון. לטיול הם יצאו יחד בבוקרו של יום רביעי, ולחזור הוא חזר בלעדיה. זה אמור היה להיות טיול הכנה וגיבוש לבני 18, תלמידי כיתות י”ב מכל רחבי הארץ, שהתקבלו למכינת “בני ציון” היוקרתית. הם היו זרים זה לזה והטיול היה המפגש המשמעותי הראשון של מי שהיו אמורים לחיות יחד שנה שלמה ומכוננת, בין סיום התיכון לגיוס לצבא.
מזג האוויר היה סוער ולמרות האזהרות משיטפונות בנחלי האזור, החליטו מדריכי המכינה לקחת את הסיכון ולצאת למסלול בעומקו של נחל צפית. השיטפון לכד את המטיילים הצעירים בתוך ערוץ הנחל והתוצאות היו הרסניות; 10 בני נוער נהרגו, 13 הצליחו למלט את עצמם מזרם המים ועוד שניים, שרי קורט ורון חכים, נסחפו בתוך הזרם במשך שעה ארוכה ומטלטלת וחולצו במסוק כשהם סובלים מפגיעות ומהיפותרמיה.
רון אושפז בבית החולים סורוקה כשהוא סובל מפציעות בעיקר ברגליים, פגיעה בראשו, מכות וחתכים. הביתה הוא חזר לאחר מספר ימים חבול מגובס וכאוב, אך נחוש בדעתו לעמוד על הרגליים, תרתי משמע. את פניו קיבל שלט בכניסה ליישוב שהכינו חבריו לשכבה ועליו נכתב “גיבורון שלנו - כמה טוב שבאת הביתה”.

 


את סיפור הטיול הקצר שהסתיים באסון, ההישרדות ההרואית בנחל וההצלה חשף רון לפני כחודש בתוכניתו של אמנון לוי (“פנים אמתיות” ערוץ 10). ל”אבן שהם” הסכים רון להתראיין בתנאי שלא נחזור שוב לדבר על פרטי האסון, רגעי האימה והפציעה אלא על נדבר על הקהילה, החברים, התנועה ובית הספר.   
זה אמור היה להיות ראיון אופטימי על החזרה לחיים והיאחזות בהם. ראיון של הודיה בדגש על קהילת שוהם העוטפת. והוא אכן היה כזה, אבל מעל הכל ריחף איזה עצב, אבל וכאב. כי ככה באמת נראים ומרגישים החיים בבית משפחת חכים - חזרה לשגרה בצד שגרה חדשה של טיפולים והחלמה, שמחה מהולה בעצב גדול, ועצב מהול בהכרת הטוב והכרת תודה, היאחזות בחיים ובשגרה, בצד ההבנה שהחיים אמנם השתנו ללא הכר אך לפני חודשיים, אבל שהדברים יסתדרו, גם אם זה ייקח זמן.    

ביום בו נקבע הריאיון, הורידו הרופאים בבית החולים לרון את גבס ההליכה הרפואי שאחז את כף רגלו השבורה ואישרו לו לחזור לנהוג. הביתה הוא נכנס נטול קביים וגבס, באיחור קל של כמה דקות. “הוא לא עוזב את ההגה מהרגע שאישרו לו”, מתנצלת בחיוך סיגל חכים, אמו.  
רון חכים, תיכף 18, הוא בוגר י”ב שסיים את לימודיו בתיכון שוהם במגמת טכ”ם בהצטיינות יתרה, רשג”ד בצופים בשכבת כיתות ה’ מבית הספר צוקים - שם למד בעצמו בבית הספר היסודי, רגע לפני שנת שירות במכינת “כפר הנשיא”, אליה הוא מיועד להגיע בספטמבר הקרוב. רון הוא בן הזקונים של סיגל וניסים, אח צעיר לרועי בן ה 27, וגל בת ה 23, נער בוגר ונעים עם בייבי-פייס שגורמים לו להיראות צעיר מכפי גילו. הוא מדבר לאט ובשקט וממעיט במילים לאורך כל הריאיון. הרגעים היחידים בהם נשמעת התלהבות בקולו מתרחשים כשהוא מדבר על הפעילות בצופים. כי בראש ובראשונה רון הוא “צופיפניק שרוף” ולתנועה יש חלק מאוד משמעותי בעיצוב אישיותו כמו גם בחזרתו לשגרה, כמו שהוא מספר: “אפשר להגיד שאני מי שאני בזכות הצופים. הצופים שינו אותי ועיצבו אותי והפכו אותי למי שאני היום. למשל, מגיל צעיר הייתי מאוד ביישן ובעיקר בשנה האחרונה, בזכות התפקיד והחברים בצופים זה השתנה לגמרי. בתור רשג”ד אתה לא יכול להיות ביישן ולא סמכותי”. רון חזר לתפקוד מלא כרשג”ד כבר כשלושה שבועות אחרי האסון ועסוק בימים אלו בהכנה למחנה הקיץ. למעשה הצופים היה המקום הראשון אליו יצא רון עוד בימים שכמעט ולא יצא מהבית. “השנה האחרונה הייתה מאוד לחוצה בשילוב בין הדרישות בלימודים ובבית הספר והפעילות בצופים. לפני האסון רוב הזמן שלי היה מוקדש לצופים, רוב הזמן לא הייתי בבית אבל תמיד ידעתי לשלב את הלחץ והדרישות מבית הספר עם הצופים. זה היה החלק הכי חשוב בשגרת החיים שלי, לפני הבגרויות ולפני הכל. אחרי האסון הייתי בבית שבועיים-שלושה ואז חזרתי לצופים לתפקיד שלי.”

רון וחברים בשבט
איך התייחסו החניכים לפציעה שלך?
“בתור רשג”ד אני דמות מאוד סמכותית וקשוחה בגלל אופי התפקיד עד האסון החניכים בעיקר פחדו ממני. על האסון המדריכים סיפרו להם ודיברו אתם כשלא הייתי. בזמן האשפוז שלי ואחריו היה להם מאוד חשוב לעודד אותי. הם שלחו לי את הברכות לבית החולים ודאגו לעשות לי “מורלים” בכל הזדמנות ומאוד שמחו שחזרתי.” היום חשוב לו שהחניכים ימשיכו להתייחס אליו באופן הרגיל ביותר כדי שתפקידו ותפקודו כרשג”ד לא יפגע.


חברים וקהילה עוטפת ותומכת אבל לא חונקת
על הפקת הברכות שכתבו החניכים הייתה אחראית איילת זכות, המחנכת שלהם שהייתה מחנכת של רון גם בבית הספר היסודי. כי ככה זה בשוהם – מעגלים נפתחים ונסגרים וכולם מכירים וקשורים בדרך זו אחרת. סיגל חכים, אמו של רון היא מורה ותיקה ומוערכת בבית הספר “נחשון”, שבמשך השנים לימדה וחינכה רבים מילדי שוהם ומוכרת לרבים.
על התייצבות והתגייסות החברים והקהילה היא מספרת: “שוהם היא קהילה עוטפת ותומכת אבל מאוד לא חונקת. חברים הקיפו אותנו מהרגע הראשון בהודעות, בעזרה, בהתייצבות פה בבית בכל מה שהיינו צריכים בכל עת ובעוצמה שלא ציפינו. גיל וענת ליבנה התייצבו בבית החולים כמו גם איריס, מנהלת התיכון, סמדר הרכזת ודרור המחנכת. במקביל קיבלתי הודעות גם מאנשים שאינני מכירה שסיפרו לי על תפילות, הפרשות חלה והדלקת נרות להחלמתו של רון.”  
ורון מוסיף: “הקהילתיות פגשה אותי בזמן ואחרי האשפוז, שלחו הודעות ותמכו. גם היום מזהים אותי ועוצרים לשאול אותי מה שלומי. שוהם היא קהילה אחת גדולה וממש משפחה.”
גל, אחותו של רון, שטיילה בזמן האירוע בטיול הגדול בדרום אמריקה עם חברות משוהם, שמעה על האירוע בזמן אמת, עוד לפני שהתבררה התמונה השלמה. גם פה הייתה התגייסות חברית-קהילתית שנועדה, בשלב ראשון, לסנן את האינפורמציה שלא הפסיקה לזרום באמצעי התקשורת ואחר כך גם למנוע ממנה לעלות על המטוס הראשון ולחזור הביתה ובין לבין לנחם, לעודד ולהרגיע. את כל אלו “ניהלה” סיגל בזמן ששהתה ליד רון בבית החולים ושמרה על קשר רציף וקבוע עם חברותיה של גל. גם רון, ברגע שהיה מסוגל, דיבר איתה טלפונית ודרש ממנה לא לחזור “אם הבריאות שלי חשובה לך, אז אל תחזרי”. גל חזרה ארצה במועד, לפני כשבועיים, ומאז היא נמצאת ומלווה את רון בבית.

לרון יש גם קבוצה משמעותית של חמישה חברים שליקט במהלך חייו, כולם פעילים בצופים. סיגל מכנה אותם “שומרי הסף”: אסף אקרמן, עודד מגדל, שחר אופק, שי אילן ויונתן קנטרוביץ. סיגל מספרת עליהם בהתרגשות “הם הגיעו לבית החולים בהפתעה, למרות שבשעות הראשונות רון סירב לראות אנשים. הם ארגנו עבורו את הקביים, כיסא הגלגלים והציוד שנדרש, עטפו אותו וגוננו עליו והיו איתו בבית פה, ממש חמ”ל”. ואכן החברים לא עזבו לרגע. עם החזרה הביתה התמלא הבית בקבוצות של בני נוער, עשרות חברים שישבו פה ושיחקו משחקי קופסא ופלייסטיישן ולא הרפו לרגע.  


"שומרי הסף" ורון בסיום הלימודים

רון מתייחס לשוהם כאל משפחה גדולה ומאוד חשוב לו להביע את תודתו והערכתו לקהילה שידעה להכיל ולהקיף, למרות ובמקביל לאבל הגדול שאפף אותה על האובדן של שני. לא פחות חשוב לו להזכיר לקהילה להמשיך לתמוך במשפחתה של שני כל הזמן.

להתנהל ללא כעס
למרבית ההפתעה, רון אינו כועס על אנשי המכינה וממש לא היה רוצה לראות אותה נסגרת. “זאת מכינה מעולה והייתי רוצה שהיא תמשיך לפעול. אני מבין שהם עשו טעות שעלתה בחיים של אנשים, אבל אני לא ממש יודע”, הוא מתלבט.
גם סיגל, אמו, מסרבת לדבוק בכעס: “קיבלתי את הילד שלי בחזרה אז איזו זכות יש לי לכעוס? אם יש בי כעס הוא רק על עצמי. אני מחפשת להחליף את המילה כעס. היא מבהילה ולא משרתת ורק חוסמת אותי ואנחנו עדיין בתוך האירוע, בתוך ההישרדות וההתמודדות. מצד שני אין לנו שום רצון להיפגש עם אנשי המכינה. ראש המכינה רצה לבוא ואנחנו לא מעוניינים לשמוע אותו או את בקשת הסליחה שלו.”
חשוב לסיגל להעביר מסר של לקיחת אחריות הורית, ללכת עם התחושות המוקדמות ולעצור את מה שאפשר. מצד שני היא מבינה שלא ממש היה ביכולתה לעצור את רון, נער עצמאי שיודע ואוהב לטייל, מלצאת לטיול או להיכנס למסלול עצמו. רון אף מודה שאפילו אם הייתה מתקשרת אליו בכניסה לנחל עצמו ואוסרת עליו להמשיך, הוא היה מסרב.
הכעס, אם קיים, הוא יותר על גורמים כמו משרד החינוך ומשרד הביטחון שהיו אמורים לקחת אחריות ולסייע ומאז האסון רק מנסים להתנער מאחריות. התוצאה, מעבר לעניין העקרוני, שכל הטיפול ברון הוא לגמרי שלהם וללא שום תמיכה - כספית, נפשית או פרוצדוראלית.  


טקס הסיום בתיכון
למרות הפציעה שהגבילה את רון מאוד, הוא לא ויתר לעצמו והצליח לגשת לכל מבחני הבגרות שהתקיימו סמוך מאוד לאסון. את לימודיו הוא סיים בהצטיינות יתרה במגמת טכ”ם היוקרתית. לפני כשבועיים התקיים בתיכון טקס הסיום, אירוע משמח ומטלטל באותה מידה.
רון מספר: “זה היה מאוד לא פשוט, לכל השכבה ולכל האנשים בשוהם. הרגעים בהם דיברו על שני הזכירו אותה והקרינו את הסרט עליה היו מאוד קשים עבורי. היינו חברים מאוד קרובים, אבל לא רק לי היה קשה אלא לכל השכבה. מאוד קשה לאבד אותה.”

רון וחברים בשבט הצופים. משמאל - שני שנספתה באסון
עבור סיגל הטקס היה רגע ההתרסקות הראשונה מאז האסון. מצד אחד רון שעולה על הבמה כשהוא נעזר בקביו וזוכה לתשואות מצד כל הקהל ומיד לאחר מכן עולים הוריה של שני על אותה במה. השילוב והפער בין התשואות להן זכה רון לרגעי הדממה והבכי שעטפו את הקהל כשעלו הוריה של שני שמיר ז”ל על אותה הבמה, המצגת, הדמעות והכאב, הציפו אותה ברגשות שהצליחה להדחיק עד לאותו הרגע. “בכיתי בלי סוף. את המצגת לא הייתי מסוגלת לראות ולרגע אחד כשהרמתי את עיניי הוקרנה תמונה של רון ושני יחד והתרסקתי. פתאום “נפל לי האסימון”, סביבי הייתה קהילה אבלה ועצובה ואני סביב הילד שלי והחזרה שלו לחיים. רון כל כך ריגש אותי בהתייחסות שלו למשפחה של שני וכמה חשוב לו לזכור ולהזכיר אותה. שלושה ימים לא ממש הצלחתי לצאת מהמיטה.” היו אלו הרגעים היחידים בהן הרשתה לעצמה סיגל להישבר. בשאר הזמן היא מגויסת ולוחמת כמו אימא לביאה על החלמתו של בנה.

רון והוריו בטקס סיום התיכון

נס ואסון
רופא המשפחה אליו הגיעה סיגל מיד לאחר האשפוז של רון שאל אותה אם בעיניה מה שקרה לרון הוא אסון או נס והשאיר אותה בדילמה שמלווה אותה מאותו הרגע, “בעיניי זה נס שמעורב באסון ואסון שמעורב בנס.”
לאורך כל הפגישה וגם בשעות שלאחריה, התנגנו בי מילות השיר של אריק אינשטיין: “החיים עוד לא חזרו למסלולם/ הפצעים עדיין לא הגלידו/ אולי זה יישאר כבר לעולם, אולי צריך לתת לזה עוד זמן/ מה יהיה, ימים יגידו/ אולי צריך לתת לזה עוד זמן/.... עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים/ אבל משהו בלב זועק אל השמיים”.  
ורון, נער צעיר, גיבור ואמיץ, למרות הכאב, למרות הטראומה, למרות הגעגוע והעצב, נותן לזה עוד זמן ובוחר בחיים בכל בוקר מחדש.

משפחת חכים: סיגל, רועי, ניסים, רון וגל

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: