יום חמישי, 15 בנובמבר 2018, ז' כסלו ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

כתבות מגזין בשוהם

כתבות בשוהם,אנשים בשוהם,מסיפורי שוהם,עסקים בשוהם,

קומיקאי מחפש משמעות

ראיון ספונטני עם מני מלכה מאת: גאילי שיף

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

גאילי שיף

מירושלים לתל אביב, מהפנימייה הדתית לסליז, מהמועדון לפריים טיים, מהגג בעיר לכפר טרומן. כל הדרכים הובילו את מני מלכה למקום שבו הוא נמצא היום, על התפר שבין ההומור למחשבה, בין הזרימה לשליטה, אם תשאלו אותו, זה בדיוק המקום שבו הוא רוצה להיות. ראיון עם קומיקאי שלוקח את עצמו ברצינות.


צילום: עמית ריאן

“אין דבר שאנשים אוהבים יותר מאשר לצחוק על השם שלך. זה הכי קל וכל אחד בטוח שהוא המציא את הקטע. על השם שלי, מני, שמעתי כל כך הרבה בדיחות קרש, שבא לי לשאול את הבנאדם, ‘תגיד לי, יא טמבל, אתה באמת חושב שאתה מקורי?”. את המונולוג הזה שמעתי ממני מלכה בערך דקה אחרי שהכרנו. בא לו לשאול את הבנאדם, אבל הוא לא שואל, כי מני מלכה הוא אמנם קומיקאי וסטנדאפיסט, אבל הוא גם בחור טוב ובחיים האמתיים הוא מעדיף לא לבאס.
כמו הרבה אנשים שעוסקים בהומור, למני יש סיפור חיים לא ממש מצחיק. הוא נולד בירושלים לפני 36 שנים ועבר למעלה אפרים בילדותו. כשהיה בן 6, ההורים התגרשו ובגיל 14 אימו עברה לבית דגן. מני, לעומת זאת, התגורר רוב הזמן בפנימיית אמי"ת הדתית בפתח תקווה. “זו היתה בחירה שלי”, הוא מספר, “בגיל 13 רציתי להיות דתי ובחרתי ללכת ללמוד בפנימייה”. הוא לא מרחיב, הוא לא מסביר, אבל אפשר להניח שהמעברים בין ההורים לא היו קלים לו. התכונה להפנים את הרגש ולהחצין רק את הבחירה, מלווה אותו מאז. הדימוי הקליל של אנשי הקומדיה, בייחוד של מי שהתפרסם בתוכנית “הצחוקייה” בטלוויזיה, שידועה בבדיחות פרועות והומור משתלח, נתקל במציאות הרבודה יותר של מני מלכה האמיתי.


האם העומק הוא חלק מהתכונות של הקומיקאי?
“אני מאמין שכן. יש הרבה אנשים בתחום הקומי שלמדו לעשות סטנד אפ. למדו את הנוסחה להרכבת בדיחה. זה עובד, עד גבול מסוים. בסופו של דבר, הומור זה דבר מאוד עמוק והוא מורכב מהפיסות הקטנות
של החיים. המצחיקן הוא למעשה המתבונן, זה שרואה את הדברים הקטנים בחיים ויודע להרכיב מהם אמירה אותנטית ונוגעת ולהגיש אותה בדרך של הומור”.


האם הסטנד אפ שלך מבטא את כל התובנות שלך לגבי החיים?
“הסטנד אפ שלי לא מביא את מלא העומק, זו מבחינתי הדרך שיש לי לעשות, האתגר שלי. אני חושב שבעתיד, ככל שאני ארבה בהתבוננות, בלימוד, בבדיקות, כך ההומור שלי יכול להיות עשיר יותר ויתכן שהוא יתבטא גם בדרכים אחרות”.


למה הכוונה?
“בסטנד אפ, אתה מצחיק בלי הפוגה, זה הזאנר. עוד פאנצ’ ועוד פאנצ’. לפעמים הפאנצ’ הופך להיות העניין ואני חושב שאנשים בסופו של דבר מצפים ליותר. הופעת קומדי טובה היא זו שמייצרת עניין לצד הצחוק. אני שואף להגיע למצב שבו אנשים ייהנו לצחוק ולהשתחרר בהופעה שלי וגם ירגישו שהם עשו איתי איזו דרך”.
כיאה למי שחושב רחוק וגבוה, מני מלכה שובר כמה מיתוסים בקלות: במקום הזרוק התל אביבי, קבלו את הסחי מהמושב. במקום בליין ללא הפוגה, תלמיד חשיבה הכרתית. במקום רווק הולל, קבלו אותו בגרסת מערכת היחסים היציבה. זה לא קרה ברגע, הכל עניין של תהליך. מני מלכה בגרסה העכשווית שלו הוא הבחור שמחפש את השקט ואת השלב הבא.


הפכת להיות ליצן עצוב?
“ממש לא! אני לא עצוב, אני כן יותר שלם עם עצמי. אחרי הרבה שנים של חיים בתל אביב שמתרכזים סביב ההופעות וחיי הלילה והאלכוהול והבחורות, הגיע הרגע שבו הבנתי שהסצנה הזו מובילה לריקנות. היתה תקופה שחשבתי שהתבגרתי ואמרתי שאני רוצה לצאת מהמעגל הזה ולהיות במערכת יחסים מסוג אחר, אמיתית יותר. אבל רק ההבנה שכדי לצאת מהמעגל, לא מספיק רק לרצות או להכריז על כך, אלא צריך באמת לצאת ממנו, היא שהובילה לשינוי. אומרים שאחרי המעשים נמשכים הלבבות ועברתי לשלב של עבודה עצמית”.


מה כלל השלב הזה?
“השלב הזה כלל כמה אלמנטים שבמקרה או לא, חיברו אותי דווקא לאיזור הזה: התחלתי דיקור עם נדב שושני, תושב שוהם והמשכתי ללימודי חשיבה הכרתית עם אריק חכימי, גם הוא תושב שוהם. המעבר מתל אביב לאיזור די התבקש, לא? אז עברתי לכפר טרומן לפני חצי שנה ואני מאוד מרוצה.
בתקופה האחרונה החלטתי שאני לא שותה יותר אלכוהול, אחרי שנים שבהן הייתי עולה לבמה מתודלק לגמרי. גליתי שאני הרבה יותר חד ומצחיק כשאני סחי ופיכח ולא אהבתי יותר את הסליזיות של ההופעות רוויות האלכוהול”.
למני יש חמישה אחים ואחיות, כולם מבוגרים ממנו. חלק מבני המשפחה דתיים, חלק לא. אחות אחת עם שמונה ילדים גרה בהתנחלות, אחות אחרת גרה בניו יורק. כל אחד לקח כיוון משלו. אבא נפטר, אמא בירושלים. בתוך הקלחת הזו, גם אחרי לימודים במוסד דתי, מני מצא את עצמו הולך אחרי ליבו.
כמו הרבה סיפורי הצלחה, גם למקצוע שלו הגיע קצת במקרה. במשך שנים הוא רקד ולימד סלסה, עבד בביכורי העיתים ובזמן השיעורים עשה חיקויים. “הייתי מחקה את החדשים שמגיעים בפעם הראשונה, את הערסים שבאים לרקוד, את אלו שמנסים להזמין בחורה לרקוד איתם ולא יודעים איך. אנשים היו עומדים סביבי ונקרעים מצחוק ברמות. רק בשיעורי הריקוד שלי אספתי חומר לחצי הופעה, 20 דקות של מוות הורס. ערב אחד, הבוס הזמין את כל העובדים והרקדנים הקבועים לערב במועדון סלסה. הוא סגר חדר, פרסם בפורום של רקדני הסלסה הזמנה והגיעו הרבה מאוד חובבי הריקוד. בלחץ החבר’ה, העלו אותי לבמה. ראיתי את הקהל שהגיע וחשבתי שאני מת. בחיים לא עשיתי סטנד אפ מתוכנן, תמיד רק צחוקים ספונטניים כאלה. פיזרתי דפים על הבמה עם כל מני פאנצ’ים, ניסיתי לארגן איזה ליין אפ להופעה. בסופו של דבר, ההופעה היתה די גרועה, לא היה לי מושג מה אני עושה שם, אבל מנהל המועדון ניגש אלי בסוף הערב ואמר לי להכין עוד מופע לשבוע הבא”.
לא רע!
“בטח. הוא אמר לי, ‘תכין לשבוע הבא 40 דקות מופע’. אמרתי לו, ‘סבבה’. אנשים כותבים מופע של 40 דקות בעשר שנים, מה ידעתי כשזרמתי איתו בסבבה שלי? הגעתי שבוע אחרי זה, היה בינוני אבל איכשהו זה עבד. משם התחלתי להיכנס לעניין, פגשתי עוד סטנדאפיסטים מתחילים כמוני – שחר חסון, חן מזרחי. הגעתי לקאמל קומדי קלאב, שזה המכה של הקומדי בארץ ושם היינו עושים מופע כזה, שאני הייתי מנחה והם היו מופיעים. שם התחלתי להתנסות ממש בהופעות סטנד אפ מול קהל שמבין עניין. עליתי עם ביטחון עצמי ועם בדיחות הסלסה שלי לארבע דקות ואחרי שלוש היו מסמנים לי לרדת”.


איך לא התייאשת?
“בכל פעם שירדתי מהבמה, הייתי אומר לעצמי, אני הולך על זה עוד יותר בראבק. אני אחד האמנים שנשאר ב’במה פתוחה’ הכי הרבה, לקח לי הרבה זמן להתקדם”.
את הדרך שלו כקומיקאי התחיל בסגירת הערב בקאמל קומדי קלאב. המשבצת הזו נחשבת לאחת מאבני היסוד בעולם ההומור הישראלי. “הופעתי שנים בקאמל, זה המקום הכי טוב להשתפשף ולצבור ניסיון בימתי בתחום. במשך שנים הייתי סוגר את הערב. זה ספוט חזק, המשקל הכבד ביותר בחדר הכושר וזה אתגר מטורף. אתה עולה בשעה 02:30 בלילה, נשארו רק החזקים, העייפים ואלו שלא החליטו אם הם הולכים או נשארים. בדיחה שעובדת מול הקהל הזה, תעבוד בכל מקום, וודאי. אתה חייב לפתוח חזק, כי יש לך 10 שניות להדליק אותם ולגרום להם להחליט שהם נשארים. משם אתה רק צריך להגביר ולתת בראש, למשוך אותם בכח. מי ששורד את המקום הזה, בונה את עצמו ברזל”.
למרות העבודה האינטנסיבית במועדונים, את עיקר הפרסום בציבור קנה בהשתתפות בתוכנית הילדים “הצחוקייה”, בערוץ ניקולודיאון. לאודישן הזה, מני הגיע די במקרה. ישב באדישות וזרק לאוויר כל מה שעלה לו בראש. זה תפס והוא התקבל לפאנל הקבוע. “הופתעתי, בטח. הומור של ילדים ונוער זה לא הקטע שלי”, הוא אומר, “אנשים חושבים שאם אתה קומיקאי, אז אתה יכול להצחיק כל סוג של קהל. האמת היא, שהומור מדבר לטווח גילאים מאוד מסוים וקשור לעולם מושגים ועניין שיש בכל גיל. הומור לבני נוער צריך לדבר לגובה העיניים שלהם ודורש ממני התאמות. יש בדיחות שאני אחשוב שהן מצחיקות ברמות והילדים יגידו, ‘על מה הסבא הזה מדבר?’ מצד שני, בדיחה על משהו שקרה בזמן שפספסת אוטובוס, לא תצחיק את המבוגרים שלא זוכרים מתי הפעם האחרונה שעלו על קו לתל אביב ותקרע את הנוער מצחוק. ההתנסות עם התוכנית פתחה אותי לקהל חדש ולהסתכלות על העולם דרך העיניים שלו”.

צילום: ניב שמעון


מה אתה מביא להומור של בני הנוער?
“לא הרבה ולכן לא תכננתי להיות שם. אנשים אוהבים לצחוק ממה שדומה ומזכיר אותם ומדבר את שפתם. שחר חסון הוא איש מאוד אנרגטי בחיים, הוא זז הרבה ועושה מימיקות והצעירים אוהבים אותו, כי גם הם כאלו.  אני לא ממש שם ולכן הופתעתי מאוד מההצלחה שלי בז’אנר הזה. אני חושב שמה שאפשר לי להגיע אליהם היא העובדה שלקחתי ברצינות את ההומור ונכנסתי לעולם הדימויים, המושגים והתוכן שלהם. העבודה עם הילדים גילתה לי המון דברים שלא הייתי מודע אליהם ולא חשבתי עליהם כבר המון שנים וזה היה כייף”.


אילו עוד התאמות עשית לקהל הצעיר?
“ברור שאני ממתן את הגסויות במופע. יש אמנים שפחות עושים את זה, לי זה ברור שמופע לילדים לא יכלול תכנים מסוימים. זה משהו אחד להופיע במועדון בחצות פלוס, לסגור את הערב בקאמל קומדי קלאב או להופיע מול קהל צעיר. ההתאמות האלו דורשות ממך לעבוד יותר על ההומור, על ההגשה”.


מה הכיוון המקצועי שלך בעתיד?
“אני עושה את המעבר, מתבגר ומתקרב לנושאים שמעניינים אותי ורוצה להתעסק איתם. האותנטיות מאוד חשובה ואם אתה מזייף את העניין שלך, הקהל, גם אם הוא ילדים ובני נוער, מרגיש את זה. לאחרונה שניתי את החוזה שלי  - אני מופיע לקהל מגיל 16 ומעלה. זה אתגר לא פשוט, כי יש ביקוש להופעות שלי אצל הצעירים יותר שמכירים אותי מהצחוקייה ורוצים לקבל את מני מלכה שהם מכירים”.


לאחרונה, אחרי 15 שנים בתל אביב, שכר בית בכפר טרומן.

מה הביא אותו לאיזור שלנו? “חיפשתי בית במושב באיזור המרכז, הייתי בכמה מקומות ובכפר טרומן הרגשתי שממש טוב לי. היתה לי כימיה עם הבית, עד כדי כך שרק אחרי שסגרתי חוזה חשבתי, שבעצם לא ראיתי את האמבטיות והשירותים בו”. המולת הכרך חסרה מעט בכפר, במיוחד אחרי 9 שנים על גג בניין בתל אביב עם שותף, סטנדאפיסט גם הוא. אפשר רק לתאר איך נראתה שם שגרת היום והלילה. עכשיו הוא משדר בתדר אחר, מחפש את השקט והלבד והמקום הכי טהור שממנו אפשר לחולל שינויים קטנים ולהוסיף משמעות לחיים. השנה גם טס להודו, לראשונה בחייו, לבד. חודש שלם של אחד-על-אחד.
נשמע מאוד פילוסופי, אפילו קודר.
“איפה, הייתי מגיע לגסט האוס, מישהו היה מזהה אותי ומבקש נאמבר בערב, ככה לחבר’ה. אני עם קוקוס ביד, לא בא לי, אבל יאללה, הבנאדם ביקש. אני אומר לו, יש מצב אחי, נראה הלילה. בערב אני חוזר לגסט האוס, 100 איש יושבים ומחכים לי. מה אפשר לעשות, זרמתי בכייף הרמנו את הגג”. ■

שאלון אסוציאטיבי
טלוויזיה – “בלש אמיתי”, עונה ראשונה.
ספר – “ארץ חדשה”, טולה אקהרט.
קטע – “שלא תעז”, סרטון שהעליתי ליוטיוב עם אמא שלי. קורע,
שלא תעיזו להחמיץ.
אמונה – כולנו אחד.
בילוי לשעות הפנאי – מטייל עם הכלבה במושב.
אמונה תפלה – אני מרוקאי ללא אמונות תפלות, סטארט אפ.
החמצה – אין. הכל קול, הכל טוב. אין החמצות בחיים.
מי מצחיק אותי – רועי צברי, שחר חסון, לואי סי קיי.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: