יום שלישי, 23 באפריל 2019, י"ח ניסן ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

טורים אישיים בשוהם

האם זכות הציבור לדעת?

רכבת הרים של מחשבות והתלבטויות סביב הנושא של שביתת המחאה במערכת החינוך בשוהם. מהו בכלל תפקידה של העיתונות המקומית?

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

איתי רז

שמעו סיפור.
לפני כחודש הוכרזה שביתה של שעה במערכת החינוך בשוהם. זה היה מסר חד של המועצה החדשה והעומד בראשה לכך שלא תהיה כאן סובלנות לאלימות. השביתה הוכרזה בעקבות מקרה אלימות לכאורה של הורה לתלמיד בביה״ס צוקים, נגד המנהלת. בעוד שרובנו הגדול (אני מקווה) מאמין במסר של אפס סובלנות לאלימות, קם קול זעקה בקרב ההורים על כך שפוגעים בכל הורי שוהם במין ״עונש קולקטיבי״, שלא באמת ימנע את מקרה האלימות הבא. הנושא עלה לסדר היום, וירד מסדר היום, וכולם חזרו לענייניהם.
כמו שקורה לפעמים, הדברים שלא מטרידים אנשים אחרים לאורך זמן, כן מטרידים אותי. היו כמה דברים שטרדו את מנוחתי בסיפור הזה, ובכל זאת צריך לכתוב טור פעם בחודש, אז עשיתי פרוייקט מחקר קטן סביב נושא השביתה
.


הגעתי למסקנה שטכנית יש טעם לפגם בצורה שבה הדברים קרו. יש בעיה במישור הפרקטי, בעיה במישור השלטוני, וגם בעיה במישור המשפטי. החלטתי שאפשר בהחלט לכתוב טור שיעלה את השאלות לסדר היום, אבל לפני שהשקעתי זמן בכתיבה, בדקתי עם העורכת שלי, אם זה בסדר לכתוב טור על הנושא. אני חדש בתחום, ובעוד שאין לי בעיה למתוח ביקורת כשצריך, אני לא מחפש לגרום לסכסוכים בין העיתון שהואיל בטובו לאפשר לי לכתוב את השטויות שלי, לבין המועצה המקומית שוהם. נירה העורכת אמרה שהיא דווקא מעריכה את ראש המועצה על נקיטת העמדה, אבל שמשמעות הביטוי ״טור אישי״ היא שלא מכתיבים לי מה לכתוב (ומה לא). אז כתבתי. ואחרי שסיימתי, שלחתי לעורכת, ובמקביל גם לראש המועצה, וכתבתי לו שאם הוא מוצא אי דיוקים בעובדות שציינתי, אשמח לתקן. מהשיח עימו התרשמתי, שבעוד שהוא מגיב לי בממלכתיות רבה, יש סיכוי מסוים שהטור לא נתפס כביקורת בונה, אלא כהשתלחות.

הזכרתי לעצמי שבסופו של דבר מדובר בירחון יישובי ולא בתכנית תחקירים של אילנה דיין, שאני איתי רז ולא איתי אנגל, ושלא תמיד חשוב שאנשים יידעו כל דבר שעובר לי בראש, במיוחד אם יש בו פוטנציאל נזק

עיתונאי. כלב השמירה של הדמוקרטיה?

ישנם יחסים סימביוטיים בין אמצעי המדיה השונים ביישוב - מקומונים וקבוצות פייסבוק, ובין המועצה. טוב יעשה, לדעתי, כל מי שמפרסם דבר מה, בין אם בקבוצות הפייסבוק ובוודאי בעיתונים מקומיים, ויוודא שהוא דבק באמת. אפשר גם לעצור ולחשוב רגע האם כל דבר דורש פרסום


בימים שלאחר מכן ניהלתי שיחות עם העורכת לגבי השאלה האם נכון לפרסם את הטור, והאם הוא יתקבל באותה רוח פרגמטית שבה הוא נכתב, ולא כהשתלחות. לבסוף החלטתי להסיר את הטור, ולו בכדי לאפשר למועצה ולעומד בראשה 100 ימי חסד מיום הבחירות. הודעתי לראש המועצה שביקשתי להסיר את הטור מהגיליון, ולזכותו ייאמר שהוא ענה מיד שהוא חושב שדווקא נכון לפרסם את הטור. החלטתי בכל זאת להשאיר את הטור מחוץ לגיליון, לכל הפחות בשביל למנוע את מה שהגדירה לי נירה כ״נותן רעיונות לכל מיני פסיכים״. הזכרתי לעצמי שבסופו של דבר מדובר בירחון יישובי ולא בתכנית תחקירים של אילנה דיין, שאני איתי רז ולא איתי אנגל, ושלא תמיד חשוב שאנשים יידעו כל דבר שעובר לי בראש, במיוחד אם יש בו פוטנציאל נזק. גם להוציא את הרוח מהמפרשים לראש מועצה חדש שבדיוק החליט לנקוט עמדה נגד אלימות לא היה תרחיש שחיבבתי במיוחד. ארצה! צעקתי על כלב השמירה של הדמוקרטיה.


בקטע משעשע, יום או יומיים לפני שפורסם הגיליון של אבן שוהם, יצא לאור המקומון השני, ובו כתבה שכותרתה המטעה ״לאה דיאמנט, את לא לבדך״ (גב׳ דיאמנט היא מנהלת ביה״ס צוקים). הכתבה התיימרה להציג את ״הצד השני״ למקרה שקרה. פורסמה שם גרסתו של ההורה שלכאורה פעל באלימות כנגד מנהלת ביה״ס צוקים, מה שהביא להשבתת מערכת החינוך ע״י המועצה. קראתי את הכתבה בשקיקה, בציפיה לקבל את פרספקטיבת שני הצדדים לאירוע. מה רבה היתה הפתעתי לגלות שהכותב שלה אפילו לא טרח לבקש את תגובת המועצה, העומד בראשה, משרד החינוך, או מנהלת בית הספר. זה חרה לי, כי יש איזה כלל בסיסי באתיקה של העיתונות שגוזר הגינות ואובייקטיביות. אני אמנם מסוגל לחלוטין להזדהות עם הורה שחש מצוקה כאשר ילדו עובר ארועים לא נעימים בביה״ס היסודי, אבל עד היום חסרה לי גרסה מפורטת של מנהלת ביה״ס (שכנראה גם לא תפורסם לעולם מפאת צנעת הפרט).


מכל מקום, איך שראיתי את הכתבה בקבוצת הפייסבוק היישובית, שלחתי אותה לעורכת שלי וכתבתי ״מזל שלא פרסמנו״. היא שאלה למה, ועניתי שעוד היה יוצא מצג שווא, כאילו כל מקומוני שוהם החליטו להשתלח במועצה דקה וחצי אחרי שנבחרה, וזה באמת שלא היה עוזר לאף אחד.
בעידן האינטרנט, כל נושא העיתונות השתנה מקצה לקצה, והביא למעשה לפשיטת רגל של לא מעט עיתונים. עושר המידע וזמינותו הביאו לכך שהציבור יכול לבחור לקרוא על מאורעות היום בבלוגים, בפורומים, בערוצי טלגרם, באינטרנט במגוון מקומות, ואין יותר צורך לקנות עיתונים. העיתונים היומיים נאבקים על חייהם, וטייקונים פותחים עיתונים יומיים חינמיים שמרגישים יותר כמו ביטאון מפלגה. אפילו בעיתון שנחשב לאויב רה״מ המכהן, מתברר שהעורך קשר קשר עם ראש הממשלה בתמורה לסיקור אוהד שלו (לכאורה, לכאורה. המשטרה קוראת לזה תיק 2000). אי אפשר לסמוך על התשקורת, כך טוענים ראש ממשלת ישראל, נשיא ארה״ב, וכך מרגיש כנראה גם חלק גדול מהציבור. העיתונות בדרך לפשיטת דרך כלכלית, מה שאולי מביא אותה לפעמים לפשיטת רגל מוסרית. צריך למכור עיתונים, לכן צריך לעורר פרובוקציות, ואין המון חשיבות לאתיקה עיתונאית. אבל למועצת העיתונות עדיין יש תקנון אתיקה מקצועית, הקובע כי עיתונאי צריך לנהוג ביושר ובהגינות, להיות אובייקטיבי, לבדוק עובדות, לפרסם רק אמת, לבקש ולפרסם תגובה של כל אדם שפרסום ידיעה עלול לפגוע בשמו הטוב, ועוד כהנה וכהנה סעיפים שלכאורה לא נלקחו בחשבון בכתבה החד-צדדית שפורסמה.


עכשיו נשים בצד רגע את תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, ונדבר על שוהם.
ישנם יחסים סימביוטיים בין אמצעי המדיה השונים ביישוב - מקומונים וקבוצות פייסבוק, ובין המועצה. טוב יעשה, לדעתי, כל מי שמפרסם דבר מה, בין אם בקבוצות הפייסבוק ובוודאי בעיתונים מקומיים, ויוודא שהוא דבק באמת. אפשר גם לעצור ולחשוב רגע האם כל דבר דורש פרסום.
להאשים את המועצה ״שחור על גבי עיתון״ בכך שהתעלמה מקורבן אלימות בגיל ביה״ס היסודי זו בעיניי אמירה חסרת אחריות. לכתוב כתבה ברוח זו, להאשים את מנהלת ביה״ס ביישוב בכך שאינה דואגת להגנתו, רווחתו ובריאותו הנפשית של ילד בן 7, ולא לטרוח לפנות למועצה או לביה״ס לקבלת תגובה, מהווה מעבר על מגוון כללים של אתיקה עיתונאית, אבל חשוב מזה - אנחנו גרים כולנו ביישוב הקהילתי הקטן הזה, הרבה מאיתנו מכירים באופן אינטימי את הנפשות המעורבות בכל אחד מהמקרים שמתוארים בעיתונות, ואני חושב שעל רקע זה יש לצפות למידה רבה של אחריות מצד אלה שכותבים במקומונים שלנו.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: