יום שישי, 18 בינואר 2019, י"ב שבט ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

דרור שגב בשוהם

דרור שגב טור אישי

אלה היו ריצודי אור ורודים

סִפּוּר קָצָר מתוך קובץ סיפורים חדש: "סיפורים ולב מתפוצץ"

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דרור שגב

הוא בהה במערכת המוסיקאלית חושש להניע את ראשו מקפיד לשמור על נקודת בהייה ברורה יודע שגם התזוזה הקטנה ביותר תעביר כאב חד ברקותיו. המערכת המוזיקאלית החדשה היא מדגם אקאי, קופסא שחורה המכילה נגן קומפקט דיסק שנפתח בלחיצה על כפתור אדום ובכנפיו זוג מגשי קלטות או כמו שאביו עדיין קורא להם, קסטות. זוג רמקולים ניצבו לצד המערכת ורשת שחורה צפופה כיסתה את ערוצי השמע. ברמקול הימיני ניתן לראות סימנים של מכה ישנה והרשת תוקנה כלאחר יד, השמאלי היה בסדר גמור ושמיש.
הוא קנה את המערכת לפני כחמש שעות מחנות יד שנייה ושילם עבורה אלף מאתים וחמישים שקלים שחסך בשנה האחרונה מעבודתו בחנות הדיסקים בעיר מגוריו.
מהרגע שסיים להרכיב את המערכת המוזיקאלית הוא התיישב על השטיח מבטו נעוץ בה ולא היה מסוגל להפעילה, מרגיש ברטט הרוחש בבית החזה ובדקות האחרונות גם חש שפניו רטובות. דומם וסגור ברגשותיו המתין שיתעשת. ביטנו התחתונה בערה בלהט שורף לכן כופף את גופו והתעגל סביב הכאב, אוחז בידיו את בטנו ומתנשם בכבדות. הרטיבות בפניו גברה והוא ידע מניסיון עבר שהכאב ברקות יתעמעם ולבסוף גופו ישוב לאיתנו. הכאב לא זר לו רק שלאחרונה הכאב החריף מתרחש בתדירות גבוהה יותר.
השנה היא אלף תשע מאות שמונים ושבע והוא בן שבע עשרה וחודשיים. בעוד כמספר חודשים הוא אמור להתגייס ועל השולחן מונח צו שהגיע בדואר לפני מספר ימים שהודיע לו שגיוסו הוקדם לחודש מאי. על המעטפה היה רשום שמו “רונן אזולאי” מהעיר חדרה המתגורר ברחוב הנביאים מספר שמונה, בית הוריו. דירה בת שלושה חדרים בקומה השנייה בבנין בן ארבע קומות.
רונן חולק את חדרו יחד עם אחיו נתן בן העשרים המשרת בצנחנים כלוחם קרבי, שירות הממלא את אביהם בגאווה גדולה. כשאחיו מגיע לסופי השבוע רונן עובר לישון בסלון ומפנה עבור אחיו את החדר כדי שיוכל להתייחד עם חברתו חניתה. לרונן לא מפריע לישון בסלון שם הוא יכול לצפות בטלוויזיה בשוכבו על הספה שאימו רחל כיסתה מבעוד מועד בסדין. הוא לוקח את הכרית הרכה מחדרו ומשעינה על הקיר וצופה בסרט וידאו, שוכב ללא ניע כאילו מתמזג יחד עם המסך המוקרן.
לפעמים ניתן לשמוע את אנחותיה של חניתה חברתו של אחיו ואז עיניו נעצמות בערגה והוא מדמה שהנאנחת היא יערה אהבתו הראשונה ועד כה היחידה. בימים אלה חנן הוא חברה של יערה. לפני שנה עוד למדו שלושתם יחד בכיתה י' בתיכון המקיף בחדרה וחנן היה חברו הקרוב ביותר. לאחר שרונן שנזרק מהתיכון עקב ציונים גרועים ואף בית-ספר אחר לא הסכים לקבלו, הם הפסיקו להתראות עימו. בראשו עוד חולפים הזיכרונות מהכנת השעורים המשותפת והבדיחות המשותפות, רונן עוד ניסה לבוא למפגשי החברים מהכיתה אבל המבטים והלחישות הביסו אותו. הוא וויתר וחדל לבוא.
לפעמים כשרעש האנחות של חניתה מתגבר, הוא היה קם מהספה עובר למטבח ומתיישב ליד שולחן הפורמייקה, מוזג חלב בכוס ולוגם בהנאה מתענג, על קרירות המשקה בפיו. כשהרעש חלף הוא שב לסלון והתכרבל במעמקי השמיכה. כשנתן וחברתו יצאו מהחדר למקלחת הוא השים את עצמו ישן ובשובם לחדר צוחקים והדלת נסגרת אחריהם הוא שוב היה נזכר ביערה ומרגיש את הבדידות שורפת את גרונו, כדי להפיג את הכדור החנוק הלפות בתוכו הוא הניח על אוזניו אוזניות הוולק-מן והקשיב לשירים של סיימון וגרפוניקל וחושב שאולי הוא באמריקה. פעם הוא עוד יהיה.
כשנזרק מבית הספר הציב לו אביו תנאי ברור, למצוא עבודה שבה יבחר עד מועד הגיוס ואם לא ימצא עבודה מידית אזי אביו ייקח אותו לעבוד באולם היצור במפעל בו הוא עובד. אביו אינו מוכן שבביתו יחיו פרזיטים.
 למעשה אביו כבר אינו מדבר איתו מלבד הנושאים ההכרחיים שמתנהלים במשפחה. כשהוא עובר מולו באחד מכותלי הבית הוא מהנהן בראשו כאומר שלום, מהמהם המהום לא ברור וממשיך בעיסוקיו. ביום הולדתו בעשרים ושבעה בפברואר חזר רונן בשעות מוקדמות מחנות תקליטים שבה עבד. אימו הכינה את השולחן לארוחת חגיגית ליום הולדת כנהוג במשפחתם, נתן לא הגיע מהצבא למרות שהבטיח לנסות. בשעה שבע וחצי בערב יצא מחדרו התיישב בכיסאו הקבוע ליד שולחן האוכל, אימו ישבה לצידו וניקרה פירורי לחם מעט בעצבנות, היא הכינה עבורו את המרק שאהב בתוספת עוף בגריל ותפוחי אדמה ולקינוח עוגת שמרים ממולאת בפרג. אביו לא הגיע לארוחת יום ההולדת כיוון שבאותו ערב התקיימה ישיבת וועד של חבר העובדים במפעל, אימו חייכה בעצבנות כשבישרה לו זאת. רונן לגם מהמרק, טעם מהעוף ולקח את העוגה לחדרו. שעה לאחר מכן נרדם.
אביו לא אהב את שיערו הארוך והיה מעוות את פניו בגועל לנוכח העגיל שעיטר את אוזנו הימנית. הוא גם היה מתעצבן מהמוסיקה הרועשת שלה רונן הקשיב והיה מבקש מאימו שתאמר לו להנמיך את הצלילים. היא הייתה נכנסת לחדר ומבקשת שינמיך מעט את רעש המוסיקה. אחרי בקשתה הוא היה מרכיב את האזניות ומנתק את הרעש מהסביבה. היא הייתה מביטה בו במבט ארוך ויוצאת מהחדר.
אביו עבד “באליאנס” מפעל ליצור צמיגים, הוא היה אחראי על בקרת איכות הצמיגים, תפקיד עם המון אחריות לכן הייתה חשובה לו המנוחה. לעיתים רונן נזכר  בימי החופש הגדול שהיה ילד פתוח לב ומרחב אז היה רוכב על אופניו  עד המפעל כדי לבקר את אביו שהיה מושיבו על המלגזה ומנשק אותו על לחייו מותיר אחריו חותמת של פיח. הוא כבר אינו זוכר מתי אביו נישק את לחייו, מלבד מבט עיניו המצומצמות במשטמה אילמת המציגה את אכזבתו. לעיתים רחוקות הייתה עוברת נעימות מפתיעה בפניו של אביו וסימן של רכות מהעבר היה מסתנן לאישוניו אבל בצמצום החלטי של עיניו היה משנה אביו את מבטו ומשאיר את רונן בתוספת  צמיגות עכורה בגרון.
עם השנים רונן הרגיש את המוסיקה המתנגנת בגופו ומרחיבה את חיו. כשהקשיב לצלילים המנסרים של לד זפלין ניגן באצבעותיו על גיטרה דמיונית, מתענג על האנרגיה הפועמת בתוכו, מניע את ראשו בקצב כאילו הוא ג’ימי פייג’ הגדול. ללא אזהרה הייתה מגיעה השקיעה בדומה לצלילה פתאומית במים עכורים ואז היה מקשיב לקלטות של הפינק פלוייד, העצב היה אוטם את תנועת גופו. הוא הבטיח לעצמו חזור ושוב, לקנות מערכת מוסיקאלית חדשה שתטהר עבורו את הצלילים כדי שלא ירגיש את הזרות חונקת אותו. מתי כבר יגיע לצבא  ליחידה הכי רחוקה, שם יוכל להתבודד עם החלומות, המוסיקה והיד שלא מפסיקה לפשפש בגופו בשל הרעב הבלתי פוסק.  
אביו היה קורא למוסיקה שאותה שמע מוסיקה שעושה רעש באוזן, הוא עצמו אהב לשמוע את המוסיקה הישראלית היפה של פעם. ככה הוא קרא לה, אריק איינשטיין, יהורם גאון והגבעטרון. לפעמים כשאימא ניקתה את הבית ומקשיבה לסמי אלמגרבלי הפייטן או לאנריקו מסיאס, אבא היה מתרגז ומבקש להנמיך את המוסיקה. בזריזות כאילו התביישה היא הייתה מנמיכה את המוסיקה לרעש חרישי כך שהצלילים היו כאילו משוחחים עם עצמם.
בתחילה רונן עוד ניסה להסביר את כישלון לימודיו בעייפות ללא שליטה שמשתקת אותו באמצע השיעור וניסה להסביר על האותיות המתבלבלות כמילים שאין בהם שום קשר. אביו היה אומר לו בקול חד שאלה פתפותי ביצים ונועל את השיחה במשפט אחד קבוע. פשוט נכשלת כי אתה כישלון ואז פונה לדרכו.
בארוחת הערב של יום שישי כשנתן מגיע הביתה פניו של אביו היו זורחות והוא היה שואל את נתי שאלות על הצבא ואיך השמירות והמארבים? והאם יש לו מספיק בגדים חמים ומהנהן בראשו לכל תשובה בשיתוף. אימא הייתה מגישה לשולחן את האוכל ומביטה בנתן באהבה גדולה. רונן היה שותק ומקשיב לשיחתם. לפעמים נתן היה מגניב לעברו מבט וקורץ לו ואז הוא היה מחייך בתוכו. הוא מאד אהב את נתן.
הדיסק שאיתו רצה לחנוך את ההקשבה למערכת החדשה מונח לידו. אלון בעל החנות בה עבד העניק לו את הדיסק במתנה. הוא עטף את הדיסק בנייר צלופן והגיש אותו בחיוך ובשירת יום הולדת שמח יחד עם שאר עובדי החנות. הדיסק היה של זמר ישראלי חדש, אלון אומר שיום אחד ‘האהוד בנאי’ הזה יהיה מפורסם, אלון מבין במוסיקה ומבין גם בעובדים שלו. זאת הייתה מתנה יפה שריגשה אותו עד דמעות הוא השפיל את ראשו בוטש ברגלו והודה להם בקול נמוך, כולם צחקו ואלון ליטף את שיער ראשו הארוך ואמר לו שיום אחד יהיה תותח ושכדאי שיאמין לו.
עכשיו הוא בוהה במערכת המוסיקלית שקנה, קשה לו לנשום, ביטנו רותחת מכאבים עזים, ראייתו מעורפלת ופניו רטובות. הוא מטושטש ורואה בעיניו מחול עצום של צבעוניות, כאילו הצבעים מרקדים סביבו, הרבה סגול וטורקיז אבל מעל הכול נצנץ צבע חדש, מפתיע. הוא חידד את עיניו כדי לפקס את הצבע לפני שהוא חייך והתעלף.
אלה היו ריצודי אור ורודים.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: