יום שני, 10 בדצמבר 2018, ב' טבת ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 050-5552559

דרור שגב בשוהם

דרור שגב טור אישי

מביט...

מתוך קובץ סיפורים חדש: "סיפורים ולב מתפוצץ"

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דרור שגב

“אתה מסתכל? הי ילד אני מדבר אליך, אתה מסתכל?” שנים רבות אחרי הוא משוכנע שאז המשפט התנגן באוזניו בצלילות שקופה, כאילו נמצאו אביו והוא בתוך כדור זכוכית אטום משלהם. יש מי שיאמר שמילים צלולות, בכוחן לשנות חיים.

הילד הסיט את ראשו לעבר המקום שעליו הצביע אביו. לפעמים, כמתעורר מחלום, הוא נזכר בעיניו הנוצצות של אביו. אוף, כמה שהיה רוצה לחבק אותו בחיבוק מפרק עצמות, איך בזבז את הרגעים המיוחדים האלה. ילד מטומטם, נזף בעצמו כרגיל.
“אתה מריח את ריח הבריאה ילד יפה שלי?” קול אביו נשמע כהד מרוחק. הקול המעושן שוכן אי שם בתודעה המעורפלת והילד עדיין רוצה יותר מהרגיל לחבק את אביו חיבוק עבה ולפרוק את לבו. הוא מפשפש בזיכרונו אחר מראה כף ידו של אביו. הוא זוכר שבמבט חטוף כף היד נראתה רגילה, אולם במבט בוחן הייתה שונה מכל כף יד בעולם. היו זרועים בה כתמים חומים שכיסו את גבה היבש. לאורך העור בין האגודל לאצבע הקרובה אליה התנוססה צלקת ארוכה של כווייה ישנה. הוא לא זכר מתי כף ידו נכוותה. הוא זוכר היטב את ריח החריכה שעדיין עולה באפו. אלו היו זיכרונות ילדות מכוננים. הוא מקווה עדיין להיזכר בכל פרט על אביו, הגעגוע צורב בו. אביו עטף את ידו בכף ידו החמה והתבונן עמוקות לתוך עיניו. היה זה הרגע האחרון שהילד התבונן בצלילות עיניו של אביו. נותר בזיכרונו עוד פירור זיכרון שבו הרים את ראשו אל השמים, להק ציפורים כהות חצה את השדה שעליו הצביע אביו. שבוע מאוחר יותר מת אביו. הילד לא הצליח לזכור מדוע אביו הצביע על השדה.
בשנה האחרונה הוא החל לאסוף את חלקי הזיכרונות ולחברם לתמונה ברורה יותר. עברו שנים רבות מאז שאביו מת ולפעמים הזיכרון מתעמעם ונחלש כסוללה מתרוקנת. כמו דייג השולה את הדגים מהים, דג ועוד דג. לכל זיכרון הצמיד תאריך או את הדרך שבה זכר שאביו אכל, קילף תפוז או פיצח גרעינים.
באחת משיחותיהם אמרה לו אשתו שגרוע מכול הוא כבר לא חושב, נתלה בזיכרונות שהוא לא בטוח שהם קיימים באמת, שגם את הלא ברורים הוא אסף ותייק.
הוא עצר את מכוניתו על הכביש המשובש, מול הבית של משפחת כהן הצמוד לבית ילדותו שכבר איננו, שבמקומו נבנתה וילה גדולת מידות. הבית של משפחת כהן היה נצר לבתים שגרו בהם בילדותו. הוא הביט לכיוון המרפסת הקטנה שצפתה על הכביש. גופו זכר את הקרירות הנעימה שחש כשישב עם יואב לאכול ארוחת צהריים. אסתר הייתה מגישה להם שניצל דק ואורז בצלחות זכוכית גדולות. הם שתו תרכיז פטל אדום מהול בסודה בכוסות פלסטיק צבעוניות. הגינה התארכה עד הגדר שחוצצת בין פיסת חול לכביש הצר, היא נראתה לו אינסופית, בתווך ניצבו מספר עצי שסק ועץ גויאבה אחד וביניהם עשבים שוטים שגדלו פרא. בקיץ היה עוזר ליואב לנכשם.
הוא יצא מרכבו, נעמד תחת עמוד התאורה ובחן את הבית שקירותיו נסדקו מהשמש הקיצית או מרטיבות הגשם. הבית היה מסוגר ומוגף ועשבים השתלטו על הגדר, הוא רצה לאזור אומץ ולהיכנס, אולם רגליו היו נטועות בקרקע, ראשו היה ריק ובבטנו התרחש כאב עכור של אובדן. הוא חזר לרכבו ונסע במורד השכונה, מקיף את הרחוב בכביש חד-סטרי ומתחבר אל הכביש המוביל ליציאה מהעיר.
בלוויה של אביו זלגו דמעות על לחייה של אסתר כהן, בידיה אחזה מטפחת כחולה שהצמידה לפיה, אולי כדי לחנוק צעקה. כשעברו מולו היא משכה אותו אליה לחיבוק ארוך. הוא הרגיש את שדיה הכבדים מנגחים בחזהו .”ילד עצוב שלי אני אטפל בך,” מלמלה. וכך היה. בימי שני ורביעי, כשאמו עבדה במשמרת הצהריים, הוא היה מגיע אחרי בית הספר לביתה ואוכל מזון מזין שהייתה מבשלת. לפעמים חלפו מיחושים בבטנו כשראה שגברת כהן מלטפת את ראשו של יואב ומנשקת את לחיו בקולניות. בטנו צרבה ביתר שאת כשאחותו של יואב, אתי, הייתה נועצת בו מבטים.
הוא היה יושב בשקט, כמו שהבטיח לאמו, משתמש בסכין ובמזלג, לועס במתינות, מקפיד לא לדבר ומסרב בנימוס לתוספת. אתי, שהייתה מבוגרת ממנו בשנתיים, תמיד ישבה בכיסא פלסטיק כשמכנסי הספורט שלבשה צמודים לירכיה. היא אכלה בפיזור דעת ותמיד עיינה בעיתון נוער. היא נהגה לשאול אותו שאלות על המורים בבית הספר ואם הוא מכיר את הזמר שמופיע בשער העיתון. הוא לא הכיר אף אחד מהזמרים שהיא הכירה. אחר כך היה חוזר הביתה. בביתו הדממה צעקה מכל עבר. ריח דהוי של זיכרון אביו אפף את חלל הבית. תמונה שלו בפנים מחייכות כשהוא, הילד, נישא על כתפיו ניצבה על השידה הצמודה לטלוויזיה, כלואה במעמד פלסטיק אפור. תמונת יום נישואי הוריו תלויה במרכז הסלון, בתוך במסגרת שנהב. אביו מחייך חיוך שובה לב לעבר פניה הקורנות של אמו ושפם קטן מעטר את פניו. אוסף תקליטי פסטיבל הזמר שאביו אהב לשמוע בקולי קולות היה כרוך, מוצב בסמוך למערכת הישנה. מאז מותו איש לא הפעיל אותה. וכמובן המאפרה העשויה תרמילי רובה שניצבה זקופה על שולחן הסלון, ממתינה לאפר הסיגריות של אביו. אמו תמיד ביקשה שקט. הא לא יכול היה להגביר את תכניות הטלוויזיה, גם לא את משחקי הכדורסל בימי חמישי בערב שבהם צפה בצהלה גדולה יחד עם אביו. כל ערב ישבו אמו, הוא ואחותו הקטנה על הספה, צופים במרקע ואוכלים טוסטים עם גבינה לבנה.
ביום חם בחודש יוני יואב היה חולה ונשאר במיטתו. הילד ואתי אכלו יחד ארוחת צהריים במרפסת המוצלת, ובטנו כאבה יותר מהרגיל. היא בחנה אותו בריכוז ולאחר דקות ספורות שאלה אותו אם הוא מתגעגע לאביו. הוא הנהן. היא השתתקה לזמן קצר ושאלה אותו אם הוא חושב שאמו תתחתן שוב. הפעם הוא לא ענה והכאב בבטנו גבר. היא צחקה, ורגלה, שלובה באחרת, נעה ללא הפסק. היא שאלה אם כבר נישק ילדה. הוא לא ענה וחשק שפתיו. הוא רצה לקום על רגליו ולרוץ אולם התבייש. היא קמה מכיסאה, עיניה נעוצות בפניו המאדימות, אחזה בידו וביקשה בקול שקט שיקום מכיסאו ויבוא איתה. הוא נעמד. אתי אחזה בידו והם נכנסו לחדרה הקטן. היא סגרה את הדלת ופיזרה את שערה בתנועה של שחקנית קולנוע שלא זכר את שמה. היא התקרבה עד שחש את הבל פיה באפו. היא לחשה לו שיסגור את השפתיים חזק, ואז הצמידה את שפתיה לשלו, כמו שראה בסרט קולנוע. הוא פחד לנשום כדי לא להבהיל אותה. היא הושיטה את ידה ואספה את ידו, הניחה אותה על שדה הקטן והתנשפה. הוא ניסה לעצור את נשימתו ככול הניתן. כשפקח את עיניו ראה שפנייה דוממות כפסל ועיניה עצומות. הוא ניתק את עצמו ממנה ויצא את חדרה. התיישב במקומו במרפסת, בדיוק ברגע שבו חזרה אסתר כהן מהמכולת. אתי לא יצאה מחדרה.
בבניין שבו הוא גר הוא מחנה את רכבו בחניון, במקום מסומן. הוא עולה במעלית לדירה ששכר. הבית ריק מרהיטים. שטיח קטן פרוש במרכז הסלון ועליו מונחת כורסה אדומה, סביבה כמה כיסאות עץ פשוטים. הוא מסתפק בצמצום. הוא מוציא מהמקרר בקבוק בירה ומתיישב על כיסא. הוא לוגם לגימות קצרות מהבירה. עם כל לגימה הוא יודע שהוא צריך לקום מהכיסא ולהתקשר לביתו הישן, לילדיו, לאחל להם שינה ערבה כמו בכל ערב. לאות פושטת בגופו.
כשהם נפרדו ממנה, אחותו התקשרה והתחננה שיגיע מהר כי זה כבר הסוף. היא מחזיקה לה את היד ומתפללת שתחזיק מעמד עד שהוא יגיע, כי ברור לכולם כמה היא אוהבת את הבן שלה. הוא נהג ברכבו בכביש המהיר ורוקן מחשבות טפלות מראשו כדי להיות מוכן לרגע. גופו נע כמו על אוטומט, מוכן לרגע הזה. הוא התחיל לספור שניות, אחת ועוד אחת, והחנה את רכבו בחניון בית החולים, צועד לאורך שדרת העצים, לא עונה לצלצולי הטלפון שלא פסקו. הוא נכנס למעלית ומגיע לקומה השנייה. “היא חיכתה לך,” אמרה אחותו בדמעות. “ממש חיכתה... אבל הלב שלה קרס.” הוא נכנס לחדר הלבן. אמו שכבה במיטה. הוא התקרב אליה וליטף את ראשה המונח על הכרית. דמעות פרצו ממנו, הוא אהב את אמו ומעולם הוא לא אמר לה עד כמה. כמה שהוא מטומטם, פשוט מטומטם.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: